שבלולי גבינה פריכים, חמאתיים ומלאי גבינה AKA: מתכון מושלם לשבת בבוקר

20160725_213904

הגעתי למסקנה שבחצי שנה האחרונה, עמוד הפייסבוק שלי הפך למקדש לאוכל. כל הפיד שלי מורכב מקבוצות אוכל שונות, סרטונים של טייסטי ושל פוד פורן, מתכונים שחברים מעלים, ואפילו קבוצת אלכוהול אחת כדי שאקנא בכל הקוקטיילים המעולים שהיו יכולים ללכת עם האוכל שאני צופה בו.

לא על המלפפון לבדו יחיה האדם
הדבר המתסכל בסיפור הזה הוא שאף פעם אין לי מה לאכול בזמן שאני צופה בכל האוכל הזה. בדרך כלל אני נחשפת לתכנים האלה בדיוק כשאני הכי רעבה (כי אי אפשר אחרת) ובדיוק כשאני ביום הכי עמוס בעולם ואין סיכוי שאני מפסיקה את העבודה אפילו כדי להכין חביתה. זה בדרך כלל מסתכם בזה שאני יושבת מול המחשב, מדמיינת כמה מהמתכונים מולי אני אכין בסוף השבוע, ונוגסת במלפפון שאפילו לא טרחתי לקלף.

לדמיין את הטעם20160725_213915
מפעם לפעם, במיוחד בתקופות רגועות יותר, או בחגים, אני מוצאת את הזמן להכין מתכון אחד, כזה ששמרתי לי כבר הרבה זמן בצד, חלמתי עליו וידעתי שהוא הבא בתור. את המתכון הזה מצאתי בקבוצת "רעבים ברעבך" בפייסבוק, ושמרתי אותו כמעט חודש וחצי, תוך כדי שאני מדמיינת את הטעם של המאפים הפריכים והגבינתיים האלה. תאמינו לי, בסוף המציאות עלתה על כל דימיון.

 

אז יאללה, אני מפסיקה לחפור ונותנת מתכון מושלם לפינוק של שבת בבוקר-

הכנת הבצק
במיקסר עם וו גיטרה מערבבים:

  • 3 כוסות קמח תופח (או קמח רגיל עם שקית א. אפייה)
  • 200 חמאה רכה
  • גביע של שמנת חמוצה
  • ביצה אחת
  • שליש כוס של גבינה מגורדת כלשהי (פרמזן הולך הכי טוב!)
  • שן שום כתושה
  • קורט נדיב של מלח

כשכל החומרים התאחדו והבצק מוכן, אורזים אותו20160725_200158 לשעה למקרר כדי שיהיה קל יותר לעבוד אתו. אחרי שעה מוציאים, מחממים תנור ל-180 מעלות, מחלקים את הבצק לשני חצאים ומרדדים כל חצי למלבן דק יחסית.

מכינים את המילוי
בקערה מערבבים ביחד:20160725_195133

  • 200 גרם של גבינות מגורדות. אני עשיתי שילוב של קשקבל, מוצרלה, גלבוע, חמד, ואפילו קצת בולגרית. אפשר לערבב מה שרוצים, ואפשר גם רק עם סוג אחד של גבינה מגורדת (עדיף שהסוג היחיד יהיה קשקבל, הכי טעים).
  • גביע 250 ג' של גבינת שמנת נפוליאון בטעם בצל (אפשר להשתמש גם בנפוליאון זיתים או אפילו בגבינה רגילה, אבל הבצל נותן לזה טעם מושלם!)
  • 20160725_1957533 כפות קמח
  • ביצה אחת
  • מלח, פלפל וקצת פפריקה, לפי הטעם. (אפשר לטעום את המילוי לפני הוספת הביצה, ואז לתקן את התיבול לפי טעמכם).

הרכבת השבלולים
מורחים חצי מהמילוי על העלה שרידדנו ומגלגלים לרולדה. חותכים פרוסות מהרולדה בעובי סנטימטר אחד או סנטימטר וחצי (לפי גודל השבלולים שבא לכם) ומניחים על תבנית עם נייר אפייה. אם חם בחוץ מאד, וקשה לחתוך את הרולדה לפרוסות שוות, אפשר להכניס או20160725_210107תה למקפיא ל-20 דקות לפני החיתוך.

מורחים על השבלולים ביצה, מפזרים שומשום ושולחים לאפייה, עד שהשבלולים מזהיבים מאד (אפילו חומים. אפייה ארוכה עושה להם טוב)

ומה עוד צריך לדעת?
ניתן להקפיא את השבלולים לאחר האפייה ולחמם אותם כשרוצים לאכול, וניתן גם להקפיא את השבלולים הפרוסים לפני האפייה, להוציא מהמקפיא בשבת בבוקר, למרוח ביצה ושומשום ותוך זמן קצר יש לכם מאפה טרי וטעים שמפיץ ריח מושלם בכל הבית!

20160611_165311

כך תצילו את הילד שלכם מחנק

baby-care-child-cute-hand-face-sleep-sleeping

בקיץ שעבר, ביום חמישי חם במיוחד, נולד לחברים טובים שלי ילד. זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד, אבל זה לא שהם סתם "חברים טובים". זה חברים טובים. כאלה שאיתי כבר שנים, כאלה שהם בדיוק כמו משפחה. התינוק האהוב הזה נולד מוקדם מדי ועם מום שמחבר את קנה הנשימה שלו אל הקיבה, במקום אל הריאות. באותו יום חמישי, כשחברה שלי הייתה בחדר הניתוח לאחר הלידה, ישבתי עם החבר הזה שלי, שהוא כמו אח, על ספסל מחוץ לבית החולים, וראיתי אותו מסתכל עליי בעיניים דומעות, קרועות לרווחה ואומר לי "אני לא יכול שזו תהיה טרגדיה. אני לא יכול".

2230733716_ba462d2467_zילד הפלא
התינוק הזה הוא ילד הפלא שלנו. אחרי מאבק נחוש של חודש וחצי בטיפול נמרץ בפגיה, התמודדות עם ניתוח כשהיה בן פחות מ-24 שעות, התמודדות עם צהבת שהחריפה וסיבוכים חדשים שעלו מדי יום, סוף סוף זכיתי להחזיק אותו בזרועותיי וידעתי שטרגדיה לא תהיה כאן. רק אושר.
והוא באמת ילד של אושר. אין דרך אחרת להגדיר את זה. הוא בן 10 חודשים והוא מחייך לכולם, מחייך לעולם עם כל הפרצוף, העיניים והלב, וכל מי שפוגש אותו אומר – אין מה לעשות. הילד כובש.

דברים שאי אפשר לשכוח
העבודה איתו היא יומיומית וקבועה. ההורים שלו לוקחים אותו לפיזיותרפיה, עוזרים לו בהתפתחות, עובדים איתו ללא הרף כדי שידביק את הפער שצבר בהיותו פג ולא מתייאשים לרגע. אבל לצערנו, לפעמים ההפתעות באות מהכיוון הכי לא צפוי. לילה אחד, לפני חודשיים, אני מקבלת טלפון מאותו חבר. בין בליל המילים וסערת הרגשות, אני מבקשת ממנו להירגע ושואלת "מה קרה?!". "הילד נחנק", הוא עונה לי, נחנק בעצמו ממילותיו. לאחר שנרגע קצת סיפר לי כי שעתיים לאחר שהרדים אותו, שמע את התינוק בוכה חרישית ונכנס לחדר כדי לבדוק מה שלומו. את המחזה שראה, הוא אומר שלא ישכח לעולם. תינוק הפלא שלנו שוכב בעריסה, כחול ונאבק על נשימותיו.

איך עושים הנשמה לתינוק?
נראה לי שרוב ההורים שאני מכירה היו קופאים ברגע הזה. אני יודעת שאני הייתי קופאת. אבל הוא, אולי מתורגל בעמידה בלחצים, אולי בזכות האדרנלין ההורי שהתפרץ, ואולי פשוט כי כזה הוא – קפץ והרים אותו, הורה לאשתו להתקשר לאמבולנס והחל לנסות ולפנות לילד נתיב אוויר. בזמן שמד"א על הקו עם אשתו, החל החבר לבצע הנשמה מפה לפה ופתאום זה קרה- הילד לקח נשימה עמוקה של אוויר והצבע הכחול החל לפנות את מקומו ללחיים ורדרדות. השאלה הראשונה ששאלתי אותו היא "איך ידעת מה לעשות? לקחת שיעורי עזרה ראשונה לתינוקות?" והוא סיפר לי שבזמנו הם קיבלו שיעור קצר בפגייה. אותו שיעור בתוספת התושייה הבסיסית שלו הם שהצילו את חייו של הילד באותו לילה מפחיד.

baby-child-hands-mouth-people

איך זיהום קטן בדרכי הנשימה הופך לעניין של חיים ומוות?
בדיעבד הסתבר שבשל אותו מום איתו נולד הילד, הוא סובל מהיצרות של קנה הנשימה, מה שמקשה על הנשימה שלו, וגורם לכל זיהום הכי קטן (זיהום אוויר, אלרגיה, שפעת או וירוס שמסתובבים) לפתח בצקת בקנה הנשימה שלו, שעוברת רק בעזרת סטרואידים. עד שהילד יגדל ויתפתח, ואיתו יגדל גם קנה הנשימה באזור בו הוא נותח, הוא חשוף לסכנות כאלה ויש לתת תשומת לב מיוחדת לנשימה שלו. התפתחות של בצקת בקנה הנשימה יכולה לקרות גם לילדים שלא נולדו עם המום הזה, אבל סובלים מקנה נשימה רגיש וסטרידור.

אז למה לא מלמדים את ההורים?
בסופו של דבר, הכל הסתיים לטובה. הקטנצ'יק בריא ושלם, טפו טפו, בלי עין הרע. אבל כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב. התקשרתי לכל אחד מהחברים שלי שהם הורים ושאלתי אותם אם הם עברו קורס החייאה ועזרה ראשונה לתינוקות, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, הודו בבושת פנים שלא. ואני לא יכולה שלא לתהות – איך זה לא א' ב' לפני שאתם מביאים ילדים? איך לא מעבירים את זה כחלק מתכני הלימוד בקורס הכנה ללידה? איך לא מלמדים את הבסיס בכל תינוקייה בארץ? יש לי תחושה שלו היו מלמדים אפילו שעה אחת של הבסיס בהחייאה לתינוקות, היינו מצליחים להציל הרבה יותר תינוקות מחנק, או חס וחלילה ממוות. אני קוראת לכם לשתף את הסיפור הזה, או סיפורים אחרים שלכם, אצל כמה שיותר הורים לתינוקות בסביבתכם ולהעלות את המודעות לצורך הבסיסי הזה.

מוקדש לאריה הקטן שלי, שהוכיח לי שחיוך זה הכלי הכי חשוב שיש,
ולאבא שלו, הלוחם, שמוכיח לי את זה כבר 20 שנה.

baby-feet-newborn-leg-baby-child-small-childhood

עוגת שמרים ושוקולד לדיאטה

LrMobile2402-2016-0417250666048855825

אני תמיד האמנתי שאם כבר לחיות אז בגדול. אם כבר יוצאים לחופשה, כדאי שהיא תתרחש בעיר קסומה או לפחות במלון מפנק בטירוף. אם כבר יוצאים למסעדה, אז כדאי שאזמין בדיוק מה שבא לי מבלי להסתכל על המחיר, ומעל לכל – אם אני כבר אופה, אין קלוריות. אין משקל. אין תחליפים. אני מכינה את הדבר האמיתי, וכמה שיותר מושחת יותר טוב. אז עוגת שמרים ושוקולד לדיאטה לא תמצאו כאן, אבל לפחות עוגת שמרים ושוקולד עם פילוסופיה דיאטטית. אולי זה יעזור.

חיים מתחליף לתחליף20160208_204223

אני יודעת, זה נורא לא פוליטקלי קורקט להגיד דבר כזה, בעידן בו כולם מחפשים את התחליף לסוכר, את השוקולד הבריא, את המתכונים עם הכי פחות קלוריות והכי הרבה טעם, אבל אין לי שום דבר אחר לומר מלבד – עזבו אותי. בחייאת. אם כבר נכנסתי למטבח, קניתי חומרים, פיניתי שעתיים מזמני, לפחות שיהיה על משהו עשיר, דקדנטי, מלא בשוקולד.. בקיצור – עוגת שמרים ושוקולד (לא לדיאטה. כבר הסכמנו על זה כן?), מתאים? (רגע, מתכון בסוף)

אז מה עושים עם רגשות האשמה אחר כך, אתם שואלים? האמת – שאלה מוצדקת. עם כל ביס מהשחיתות הזאת אני מדמיינת אתכם תוהים אם הקלוריות הספציפיות האלה יתיישבו בזרועות, בישבן או בירכיים (רמז: – בכולם!). התשובה הקלה היא לאכול רק פרוסה אחת ולהפסיק. התשובה הקלה עוד יותר – להתאמן.

כן, כן, אני יודעת. בין עבודה (שיכולה להמשך אצלי גם 12-13 שעות ביום), והמשפחה, והחברים, והסידורים, ומזל שעוד אין לי ילדים כי בכלל לא יודעת איך הייתי חיה, למי יש זמן (או רצון, או כוח) ללכת להתאמן?

טעות, טעינו, טועים0433277001406787570

לפני כמה חודשים גיליתי ממש במקרה, דרך לקוחות שלי, על שיטת אימון שנקראת אימון EMS. השיטה פועלת על גירוי חשמלי לשרירים, מפעילה את כל הגוף, מותאמת ישירות אליכם וכל מה שאתם צריכים זה רק 20 דקות, פעם אחת בשבוע. וכן, גם עכשיו אני שומעת אתכם צועקים לי ששמעתם על זה ומשרד הבריאות אמר כי אימון EMS מסוכן. אז, תאמינו או לא, משרד הבריאות טעה. ואפילו חזר בו והתנצל על ההצהרה. מצד אחד בא לי להגיד כל הכבוד על זה שהודו בטעות, מצד שני, אני מודה שזה כן יגרום לי לחשוב פעמיים על כל הצהרה עתידית של משרד הבריאות.

בכל מקרה, חצי שעה עבודה על העוגה המהממת הזאת (לא כולל זמן התפחה), 20 דקות של אימון ותוך שעה החיים שלכם כבר נראים יותר טוב. לפחות החיים שלי (:

האטרף הויראלי של העוגה LrMobile2402-2016-0451250639739737085

בשנה שעברה העוגה הזאת שברה שיאים ברשת. הבלוגרית רות אופק פרסמה אותה בקבוצה "אמהות מבשלות יחד" בפייסבוק ותוך ימים המתכון הפך ויראלי לחלוטין, כשאנשים בכל רחבי הארץ רוכשים שמרים, שוקולד וקוקוס בכמויות, קולעים צמות שמרים ומעלים את התמונה שלהם לרשתות החברתיות. אני חושבת שאין חברת קבוצה אחת ב-"אמהות מבשלות" שלא ניסתה את כוחה במתכון. לי לקח קצת זמן להתאהב בה, אני מודה, אבל אחרי שהתאהבתי… לא הייתה דרך חזרה.

 

מתחילים עם הבצק (בצק ל-2 עוגות, כדי לספוג כמה שיותר קלוריות(

500 ג' קמח
כף שמרים יבשים
100 ג' סוכר
100 ג' חמאה
160 מ"ל חלב
2 ביצים
חצי כפית מלח

מניחים את החלב והחמאה בקערית ומחממים במיקרו עד שהחמאה נמסה והחלב פושר-חמים. במיקסר מניחים קמח, מערבבים לתוכו את השמרים ואז מוסיפים את הסוכר ואת הביצים. לתערובת מוסיפים את החמאה והחלב ואז את המלח. מעבדים במהירות בינונית במשך 6-7 דקות בערך עד שהבצק חלק. מכסים במגבת לחה ומניחים חצי שעה בחוץ להתפיח. אחרי חצי שעה מעבירים למקרר ללילה שלם. אפשר מינימום של 4 שעות, ואפשר גם יממה שלמה.

עוברים למילוי:
כוס חלב
75 ג' סוכר
40 ג' חמאה
כפית תמצית וניל
200 ג' שבבי קוקוס
קצת גרידת לימון, למי שאוהב
• זכרו שצריך גם 3 חבילות של שוקולד פרה (אני קניתי עם אגוזים!) למילוי.

מרתיחים את החלב והסוכר בסיר קטן. אחרי שהסוכר נמס, מנמיכים את האש עד הסוף ומוסיפים את החמאה ותמצית הוניל. כשהחמאה נמסה, מורידים מהאש ומערבבים את הקוקוס לבפנים. כשנוצרה תערובת אחידה מעבירים לקערה לקירור. אל תהססו לנשנש מהתערובת, היא טעימה ממש ומניסיוני תספיק גם ל-3 עוגות. אם לא בא לכם לנשנש ולבזבז, תכינו פשוט 3\2 מהתערובת מלכתחילה.

הרכבה:
לוחצים חצי מהבצק, מרדדים על משטח מקומח (או נייר אפייה מקומח, יותר קל) ויוצרים מלבן שיספיק לחבילה וחצי של שוקולד + שוליים, כמו בתמונה.

 

20160208_184325

 

מעבירים את המלבן לתבנית עם נייר אפייה, מסמנים את גבולות המילוי (גבולות השוקולד למעשה) עם סכין קטנה ומורחים את המילוי. עליו מניחים את השוקולד. מתחילים לחתוך את הצדדים לקליעה, כמו בתמונה.

 

20160208_184513

מקפלים את השוליים ומתחילים לקלוע, רצועה ימנית, רצועה שמאלית ושוב. מומלץ למתוח מעט את הבצק עם כל קליעה שיכסה את המילוי מהצד.

20160208_190136

עושים את אותו הדבר עם הבצק השני. מניחים את העוגות לתפיחה של חצי שעה בתבנית, מכוסות במגבת, ובינתיים מחממים את התנור ל-160 מעלות. מברישים את העוגות לאחר ההתפחה בביצה טרופה ואופים 25-30 דקות, עד שהעוגות שחומות וטעימות.

בתאבון ואימון נעים (:



שממיות, שמרים ורופאי שיניים – 4 דרכים להתגבר על פחדים

20150523_160750-1

אנחנו עולם פחדן. כל יום מתווספים יותר ויותר פחדים לרשימה, ופוביות הזויות צצות מכל פינה (מסתבר שאפשר לפחד ממדבקות, מישיבה, מבצק שמרים ואפילו לפחד מפוביות) אבל רובנו מחזיקים כמה פחדים בסיסיים, כאלה שלרוב מלווים אותנו לאורך כל החיים. אני מחשיבה את עצמי בנאדם עם כמויות קצת לא סטנדרטיות של פחדים. חלק מהם נורמליים והגיוניים (הפחד ממוות), וחלק מהם קצת פחות (מפחדת מגבהים נמוכים. זה אמיתי. לעמוד בקומה 30 של מגדל זה סבבה, אבל לעמוד על חלק יותר גבוה של מדרכה מלחיץ אותי).

שני הפחדים העיקריים בחיי שונים זה מזה מאד – הפחד משממיות והפחד מרופאי שיניים. את רופאי השיניים ניתן להסביר, הייתה לי סדרה של רופאי שיניים גרועים בילדותי, אחד שבטעות שיתק לי את הלסת ולא יכולתי לפתוח את הפה כמה שבועות, אחת שבטעות חתכה לי את הלשון והשאירה לי צלקת עליה עד היום. בסך הכל הגיוני שאפחד. הפחד משממיות הוא די תלוש. הן לא מזיקות בעליל ואני משמעותית יותר גדולה מהן. ועדיין, אני יכולה לבכות כשיש אחת כזו בסביבתי (או להקיא, אגב) ואני לא מרשה לאמא שלי לכחכח בגרון לידי רק כי זה נשמע לי דומה לקול שהן משמיעות כשהן קוראות לשממית אחרת.

על שני הפחדים האלה, ועל עוד כמה אחרים, הצלחתי להתגבר בכמה שיטות שונות, והרי הן מוצגות לפניכם.

 231Hהכרת האויב – כשאני מפחדת ממשהו, למשל מחלות, אני אוהבת לקרוא עליו כמה שיותר. ככל שאדע יותר על סימפטומים למחלה מסוימת, מה גורם לה ואיך ניתן להימנע ממנה, כך ארגיש יותר בטוחה. בגדול, זה לא שהפחד מסרטן ריאות יגרום לי להפסיק לעשן (וחבל), זה פשוט שעצם הידיעה שסיגריות הן הגורם, קצת מרגיע את הפחד. מטומטם? תנסו בעצמכם. ידע זה כוח, חברים!

 

250H

למה במציאות הן לא כאלה מרשימות?…

עימות ישיר מול הפחד – בסך הכל, כשזה קרה לי, זה לא שממש בחרתי בזה או עשיתי את זה במודע. פשוט יצאתי יום אחד אל המרפסת שלי, ושממית שכנראה בדיוק טיילה לה על דלת המרפסת, נבהלה ועשתה את מה שתמיד אמרו לי שלעולם לא יקרה ("שממיות לא קופצות ולא נופלות, מה את מפחדת?!") וזינקה היישר ממשקוף הדלת אל החזה שלי. עברו כמה שניות עד שהבנתי מה קרה כאן, דפקתי צרחה והעפתי אותה ממני (בעזרת הידיים? באמצעות כוח המחשבה? מי זוכר..). חזרתי הביתה מזועזעת. התיישבתי על המיטה וחשבתי לרגע שאני עומדת להתעלף, ואז הבנתי שזהו. הנורא מכל קרה והתמודדתי אתו. אני חזקה, אני מהממת. איזו חוויה מעצימה, הידד אני!

הימנעות – אל תתנו לאף אחד לשקר לכם. הימנעות מפגישה עם גורם הפחד זו הדרך הטובה ביותר להתמודד. לא צריך לעשות את החיים קשים, אפשר פשוט לעצום עיניים, להתעלם מהפחד והחיים טובים שוב. כך אני עשיתי עם עניין רופאי השיניים. התעלמתי. במשך שנים לא פקדתי את משרדו. לצערי, הפעם זה לא עבד כל כך טוב. טיפולי שיניים בשווי 20,000 שקלים הצטברו, אבל ניחא. לפחות היו כמה שנים של שקט. לאחרונה גיליתי משחת שיניים חדשה בשם ביו-ריפייר (Biorepair) אשר הצהירה שהיא יוצרת הגנה על השיניים, מתקנת את אמייל השן, ובסופו של דבר, מצמצמת את הצורך בביקורים אצל רופאי השיניים (ובהתאם, מצמצמת עלויות). בנוסף, והדבר שהכי מדבר אליי, היא מפחיתה את רגישות השן לחום ולקור, מה שאומר שאפשר לחזור להנות מגלידה בחורף. הידד! כששמעתי על אתגר ביו-ריפייר (בו משתמשים חודש במשחה ומדווחים על תוצאות) – החלטתי שאני חייבת לנסות. כל דרך להימנעות לגמרי שווה את הניסיון (:

20150523_154135והתמודדות עם פחד אחד אחרון – כמו כמעט כל אדם שאוהב את תחום האפייה והמטבח, גם אני פחדתי משמרים. הזהירו אותי שאלה בצקים מסובכים וקשים, שחייבים לעבד אותם שנים כדי שיצליחו, שחייבים לבדוק שהשמרים עוד חיים, שקל לפשל בבצק שמרים. ואני? כיאה למישהי שכל כך אוהבת לפחד, האמנתי. המתכון הבא הוא אחד מניסיונות השמרים הראשונים שלי, וזה שגרם לי להבין שאסור לי להאמין לכל מה שאני שומעת. הוא קל, הוא פשוט, הוא ממלא את הבית בריחות של שמרים, שום ופרמזן, והוא תמיד מצליח.

לחמניות שום ופרמזן

אל המיקסר עם וו לישה זורקים 3 כוסות של קמח רגיל,
כפית שמרים יבשים,
כף סוכר,
כף שמן,
כוס מים,
כפית מלח,
2 שיני שום כתושות,
70 ג' פרמזן (גם קשקבל יעבוד)
ומערבבים במשך 12 דקות. תודו שעד עכשיו זה סופר פשוט…

את הבצק המוכן מניחים בקערה משומנת, משמנים את החלק העליון שלו ומשאירים להתפחה לשעה. אחרי שתפח מחלקים ל-15 חלקים (כל אחד צריך לשקול בערך 50 ג') ויוצרים עיגולים הדוקים על משטח מקומח. מניחים בתבנית משומשת ומתפיחים שוב, בין חצי שעה לשעה (תלוי בטמפרטורה בחוץ). מברישים בביצה טרופה, מכסים בשומשום ואופים ב-170 מעלות למשך 20 דקות בערך, או עד שהלחמניות שחומות ויפות.
בהצלחה (:

20150523_160803

פיצת צ'יזי בייטס ביתית

20160130_160103

 

ללא מילים הפעם,
רק מתכון,
ותיבת התגובות למטה שממתינה שתבואו לכתוב לי כמה זה טעים ושאתם מעריצים אותי שהבאתי את הדבר הזה אל תוך חייכם.
קדימה.

לבצק:
כוס ושמינית מים חמימים (38 מעלות, ליתר דיוק)
3 כפות סוכר
1.5 כפיות שמרים יבשים
1.5 כפיות מלח
1.5 כפות שמן זית
3 כוסות קמח

בקערה מערבבים מים וסוכר, מפזרים את השמרים מלמעלה ומניחים להם, ללא ערבוב. אחרי שהשמרים מתחילים להעלות קצף, מוסיפים מלח, שמן וקמח. מערבבים עד שנהיה בצק, לשים נמרצות עד שנהיה חלק. בערך 3 דקות (אפשר במיקסר עם וו לישה ואפשר בידיים). אם הבצק אקסטרה דביק מוסיפים קצת קמח.
משמנים קערה עם שמן, מצפים את כדור הבצק היטב בשמן ומניחים בקערה. מכסים עם מגבת לחה ומתפיחים בין שעה לשעתיים.

לרוטב:
בסיר או מחבת עם שוליים גבוהים שמים 2 כפות שמן ומטגנים 2 שיני שום כתושות. כשהן מתחילות להזהיב מוסיפים 3 עגבניות בשלות, מקולפות וחתוכות לריבועים קטנים. מטגנים ונותנים לעגבניות להגיר נוזלים. מוסיפים מלח, פלפל, כפית סוכר וקצת א. מרק. מוסיפים 2 כפות גדושות של רסק עגבניות ומסיימים באורגנו. אם העגבניות לא הגירו מספיק מיץ, רוב הסיכויים שתצטרכו להוסיף חצי כוס מים בערך, לערבב עד שזה סמיך אבל עדיין רוטב ולא משחה. מקררים.

ההרכבה:
אחרי שהבצק תפח, מעבירים אותו היישר אל תבנית (אני השתמשתי בתבנית תנור רגילה, גדולה יחסית) עם נייר אפייה משומן, ומתחילים לפתוח את הבצק על הנייר לצדדים, עם האצבעות. אין צורך לרדד. משאירים שוליים גבוהים של הבצק. לוקחים אצבעות מוצרלה (אני קניתי של חברת עמק, הן עטופות בנפרד ומאד נוחות) ומתחילים לסדר אותן בשוליים. אחרי שסידרנו אותן, עם מרווחים קטנים יחסית, מתחילים להשתמש בעודפי הבצק שדחפנו לשוליים כדי לכסות את האצבעות. מקפידים להדק את הבצק היטב.
עם סכין נחתוך כל אצבע ל-3 חלקים, כל חלק נסובב כלפי חוץ, כדי שבמקום להיות אנכי, הוא יהיה מאוזן, ונהדק את הבצק בקצוות כדי שלא תנזל המוצרלה החוצה. מורחים את הרוטב, מכסים בגבינה ובתוספות כאוות נפשנו ואופים בחום של 230 מעלות למשך 15 דקות (שליש תחתון של התנור).

בינתיים ממיסים רבע חבילת חמאה (25 ג') ומוסיפים לה כפית אבקת שום. כשהפיצה יוצאת מהתנור, מברישים מיד את הצ'יזי בייטס בחמאת השום ומגישים. טעים טעים!

קצרצר חורפי – אצבעות פילו במילוי בשר טחון

20160124_203418

החורף הזה משגע אותי. כל מה שמתחשק לי לעשות כל היום זה:

  • לא לעבוד
  • לעמוד במטבח ולהכין אוכל
  • לאכול את מה שהכנתי

בסך הכל, לא שגרת חיים בריאה במיוחד, מה גם שסעיף מס' 1, מפתה ככל שיהיה, לא ממש מתאפשר אם אני רוצה להמשיך לקנות דברים ולחיות.
אז אני חורקת שיניים, עובדת 10-12 שעות ביום ומפנטזת על מה שאכין בסוף השבוע. בשישי האחרון מימשתי את הפנטזיה והכנתי עוגיות שוקולד פאדג' בראוני הכי טעימות בעולם, שלצערי התחסלו עוד לפני שהספקתי לחשוב על לצלם, וקצת נרגעתי.
או לפחות כך חשבתי.

ביום ראשון התעוררתי לסערה קשה עם גשם שלא מפסיק לרדת, תאבון שליווה אותי כל היום, ובעיקר – תירוץ אולטימטיבי. הפסקות חשמל שכיבו לי את המחשב כל רבע שעה ולא נתנו לי לעבוד. מי אני שאתנגד לגורל?
שמתי פעמיי אל המטבח, הפשרתי חבילה שלמה של בצק פילו ששכב לי במקרר והלאה לעבודה

20160124_202059

לעבודה-
מתחילים עם בצל גדול קצוץ במחבת חמה עם שמן,
מוסיפים בערך חצי קילו של בשר טחון ומתחילים לערבב.
מתבלים במלח, פלפל שחור, אבקת מרק עוף, קצת כמון וקצת כורכום.
אחרי שהבשר משנה צבע ומתחיל להיות מוכן מוסיפים עגבנייה אחת בשלה מגורדת (ללא קליפה),
וכפית גדושה של רסק עגבניות.
מערבבים היטב עד שהבשר מוכן וטעים (לא לשכוח לטעום ולתקן את התיבול!)
מורידים מהאש ומוסיפים חופן צנוברים קלויים וקצת פטרוזיליה קצוצה טריייה.

מתחילים עם הבצק-
מחממים תנור ל-180 מעלות
פורשים את הבצק על השיש ומכסים את כולו במגבת גדולה לחה.
מוציאים עלה אחד וחותכים לשניים,
מורחים את העלה בשמן זית או שמן רגיל, מניחים כף וחצי של מילוי בקצה העלה ומתחילים לגלגל לאורך, כמו אגרול.
מקפלים פנימה את שני קצוות העלה, ומגלגלים עד לסגירה. מניחים בתבנית עם נייר אפייה.
זכרו- פילו מתייבש מהר לכן להוציא מתחת למגבת עלה אחד בכל פעם, לסיים ורק אז להוציא את העלה הבא.

מורחים בביצה, מפזרים שומשום ואופים ב-180 מעלות למשך בערך 30 דקות (עד שמזהיב לגמרי).

נשאר לכם פילו מיותר?

20160124_204331
לוקחים קערה ומניחים בה כוס של אגוזים מרוסקים, כל מה שיש לכם בבית (אני עשיתי שילוב של פקאן, מלך ושקדים).
מוסיפים שליש כוס סוכר, 2-3 כפות של מים, מעט מעט גרד לימון וכפית פירורי לחם ומערבבים.
זה יהיה המילוי המתוק שלכם. את האצבעות מגלגלים באותה דרך כמו המילוי הבשרי,
ומקבלים מעדן דמוי בקלאווה עם קרמל ואגוזים! (לא לשכוח לבזוק קצת אבקת סוכר כשזה יוצא מהתנור!)

20160124_204248

אם תהיתם, לא באמת עצרתי שם וגם דאגתי להכין פאי עם קרם פטיסייר ותותים, אבל זה כבר לפוסט הבא…

IMG_20160124_204051

לצאת לחופשה בתור אמא ולהשאר בחיים

_DSC8269

אני רוצה לפתוח בהצהרה –
אמא שלא זוכרת שהיא גם אישה, בנוסף לאמא – היא אמא פחות טובה.
אז נכון, זו קצת קלישאה ושמעתם את זה כבר אלף פעם: "מה שהופך תינוק למאושר זה הורה מאושר", אבל מניסיוני למדתי שרוב הקלישאות מקבלות סטטוס "קלישאה" רק כי הן ממש ממש נכונות.
זה לא שאני אומרת שהאמהות שהן "רק" אמהות הן לא מאושרות, או שבהכרח אלה שמקיימות חיים אישיים פעילים שאינם קשורים לאמהות הן מאושרות מאד, וברור לי שיש גם אמצע, אמהות שמטפלות כל היום ומחייכות, ואמהות שנמצאות רק שעה עם הילד וגם זה בפרצוף חמור סבר, אבל בגדול, מניסיוני, האמהות סביבי שהשקיעו את כל כולן לתוך האמהות, שטבעו בתוך התפקיד הזה ושכחו מי הן היו לפני שיצרו עוד בנאדם, הן פשוט.. ובכן, פחות מאושרות.

בשביל מה יש חברות?
אני יודעת כמה המירוץ הזה של האמהות, במיוחד בשנה הראשונה, הוא מתיש וקשה ומעייף, וסוחט ממך כמעט את כל מה שיש בך, אבל דווקא אז, בתוך התקופה הזאת בה את לא זוכרת אפילו להתקלח באופן קבוע, את חייבת לקחת את הזמן, להפרד לקצת מהדבר הזה שמעסיק את כולך ולהזכר שהייתה תקופה שהיית ישנה באמצע היום, סתם כי רצית, שהייתי יוצאת בשעה 23:00 לבאר עם חברה, שהיית רואה סרט בקולנוע, או סדרה בטלויזיה מההתחלה ועד הסוף. שהיית את, ולא אמא של.

אז איך נזכרים? איך עושים את המעבר הזה? איך לוקחים את פסק הזמן הראוי ממירוץ החיים המטורף הזה וחוזרים למי שהייתן פעם? התשובה היא פשוטה- צריך חברה אחת טובה (:

Collage 2015-12-12 21_34_56

מלון טוב נמדד בנעלי הבית

חגיגות סוף מסלול, פלוגת "גזים"
בשנה האחרונה הייתה לי את הזכות ללוות חברה טובה בהריון שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שהוא היה קל, שהסתיים בהתאם בלידה קשה, והביא לעולם את הילד הכי מתוק בעולם, עם הגומות הכי כובשות בעולם, אבל ילד שבמשך שלושה חודשים גרם לכולנו לחשוב שהגזים שיש לו בבטן מנסים לרצוח אותו, אחרת אין שום סיבה לבכי האימים שהוא בכה במשך רוב שעות היממה. אותה חברה יקרה שקעה כולה באמהות, וגם לא הייתה לה ברירה. 24 שעות של להרגיע, לחתל, לטפל, לנסות להבין למה דווקא הקטנצ'יק שלה סובל כל כך. ואחרי שעברו החודשים הראשונים האיומים, ומערכת העיכול שלו הסכימה להפסיק להלחם בו, החלטתי שאין זמן טוב יותר מאשר לשלוף אותה לחופשה, קצרה אמנם, אבל שקטה ונטולת ילדים. את בעלה ארזנו עם הילד ושלחנו אל הסבתא לשבת, ואני חיפשתי מלון שיפנק ושכל מה שנראה מסביבנו, כיאה לירושלמיות שאנחנו, יהיה רק ים, ים ועוד ים.

Collage 2015-12-12 21_31_01

ארוחת בוקר הטובה בעולם

ים, שמש, אוכל ומלון מפנק. מה עוד צריך בעולם?
המלון הנבחר היה פורט אנד בלו, מלון קסום וצבעוני ששוכן ממש על נמל תל אביב, פסיעה וחצי ברגל מהים. החדר שקיבלנו היה בקומה החמישית וברגע שנכנסתי אל החדר ופתחתי את החלונות ידעתי שהצליח לי. כיאה לנהנתניות שאנחנו (הרי אין בילוי טוב יותר מאוכל, לא?) התחלנו את הסופ"ש בדיקסי של חיים כהן, בערב במסה של אביב משה, ובבוקר למחרת בקפה נמרוד שנמצא על הנמל במה שהייתה כנראה ארוחת הבוקר הטובה ביותר שאכלתי בחיים, ונחשו מה? בחינם. זה שובר שמגיע יחד עם
החדר במלון. אחר כך המשכנו לטיול צבעוני בשוק בנמל, אבל הנס קרה והיינו מלאות מדי בשביל לאכול אפילו עוד דבר אחד. בין לבין היו כמה וכמה כוסות יין, שמש צהריים מלטפת, בערך 150 תמונות של הקטנצ'יק שבעלה שלח במהלך הסופ"ש ומלא מלא פטפוטי סרק ושיחות נפש שרק בנות יכולות.

אני בשוק שיש לי ילד
בדרך חזרה מהחופשה הקצרה שלנו (כולה 24 שעות, שתקום כאן מישהי אחת שתגיד לי שהיא לא יכולה לקום ולעזוב ל-24 שעות עם חברה טובה בשביל לנקות את הנפש!) כשאנחנו כבר בעליות לירושלים, חברה שלי מסתובבת אליי ואומרת פתאום "יואו, אני בשוק שיש לי ילד". אחרי פרץ צחוק מטורף שאלתי אותה "מאיפה זה בא לך פתאום?", והיא ענתה בטבעיות מטורפת "פשוט כבר יומיים שזה לא היה הדבר היחיד שהעסיק אותי. הרגשתי שוב קצת רווקה". ברגע הזה ידעתי שהצלחתי. לקחתי אותה אחורה, לימים בהן היינו יוצאות וקופצות מבאר אחד לאחר, ללילות רווים באלכוהול ובשיחות, ולא בפליטות ובחיתולים, לימים בהם היא הייתה היא. ולא אמא שלו.

תודו שזה נראה מעולה…

תגידו מה שתגידו, אבל כשהגענו חזרה הביתה, היא אספה אותו בזרועותיה, חיבקה אותו חזק עם עיניים
בורקות, ויכולתי לראות שהדבר שהיא חושבת זה "כן, נזכרתי מי הייתי פעם, ואני בוחרת כל פעם מחדש להיות מי שאני עכשיו. גם אני, וגם אמא שלך. כי אפשר את שניהם".