מי הזיז את החבילה שלי?

 

מזהים את החבילה שלכם כאן? צילום: אור לבו

 

מי הזיז את החבילה שלי?
נפתח בווידוי מרעיש – אני מעיין ואני חולת קניות באינטרנט (אוהבים אותך, מעיין!). ולא, אני לא מאלה שהצטרפו לגל רק לאחרונה, אני מהחלוצות. הכל התחיל לפני 13 או 14 שנים, כשגיליתי שהפסיקו לייצר את הבושם האהוב עליי. אני לא אחת שתוותר בקלות, עד שכבר מצאתי ריח שיושב עליי פרפקט?… התחלתי לחטט ברחבי האינטרנט, שבסך הכל עוד היה יחסית בחיתוליו, ולחפש סיבות להפסקת הייצור. מצאתי אתר בשם strawberrynet שהציע לי את הבושם הזה למכירה ועוד עם משלוח חינם לישראל, הזמנתי חיש מהר שני בקבוקים, והשאר היסטוריה..

בקצה ספסל הגברים
הסיבה שאני קונה ברשת מתחלקת לשני מניעים עיקריים – הראשון הוא שאני פשוט לא אוהבת שופינג אמיתי. אף פעם לא אהבתי. הייתי סובלת כשחברות היו גוררות אותי לשיטוטים בקניון בלי מטרה, ובסופו של דבר, תמיד היו מוצאים אותי יושבת על ספסל הגברים, מחוץ לחנות, ביחד עם עוד כמה בעלים שגררו אותם לקניון, ומחכה שהעניין הזה יגמר. שופינג און ליין זה כיף, קל, מהיר, פשוט, לוחצים בקליק אחד וזה מגיע הביתה. אפס בזבוז זמן. הסיבה השניה היא, חד וחלק, העלויות. מוצרי הטיפוח, האיפור, הבישום והביגוד שאני רוכשת, נרכשים בחצי מחיר, שליש מחיר, רבע מחיר ולעיתים אפילו פחות מהמחיר שלהם בישראל. בעיניי מי שנכנס היום לסופר פארם וקונה סבון פנים של ניוטרוג'ינה ב-50 שקלים כי זה מחיר מבצע ועל התווית רשום שהמחיר האמיתי הוא 95, הוא לא פחות מפראייר, כי באתרי הטיפוח הבריטים ניתן למצוא את אותו סבון ב-20 שקלים. לא במבצע. פשוט כי זה המחיר. ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על קופונים, מבצעים, קאשבק (החזר כספי על אחוז מסוים מהקנייה) ועוד דברים טובים שהסחר המקוון מציע.

חבילות בדרכן למיון

אחכה לך, בסוף הדרך
אממה, היו דברים שלא הייתי קונה באינטרנט – כל דבר שהייתי צריכה באופן דחוף. כמויות הזמן שהייתי מבזבזת בהמתנה לחבילות היו מטורפות, ואם היה משהו שלא יכולתי להרשות לעצמי להמתין עבורו חודשיים שלמים – הייתי הולכת ורוכשת בארץ, בפער מחיר מטורף. נכון מדכא? אז כבר לא. אני אשת בשורה היום! משהו חדש קורה בדואר ישראל, לא עוד המתנה מטורפת לחבילות. למעשה, ההבטחה היא 48 שעות מרגע הנחיתה של המוצר בארץ ועד לרגע המסירה לתיבה או לנקודת המסירה שלכם.

מי מבטיח את כל זה? האנשים הטובים במרכז הסחר המקוון החדש שנפתח במודיעין. הוזמנתי להגיע לסיור במרכז המיון החדש, (כנראה בגלל שאני אחראית לפחות ל-30% מהעבודה במרכז עם החבילות שלי), ואני מודה שדי נדהמתי. המרכז, המשתרע על פני 18 דונם (כן, זה ממש גדול), הוא מקום שלא תמצאו בו אפילו מעטפה אחת. כל כולו היכל קודש לחבילות של סחר מקוון והוא מטפל ב-60 מיליון חבילות בשנה! (ערוך להגיע גם עד 100 מיליון, אז אל תהססו להזמין…). במרכז עובדים 250 עובדים שמעבירים את כל זמנם בלוודא שלחדווה מנתניה יגיע הקולפן החשמלי שהיא הזמינה מעלי אקספרס. בעיניי זו שליחות!

אין כמו מצגת טובה כדי להעביר מסר

אז מי באמת הזיז את החבילה שלי?
במסגרת הביקור זכינו לשמוע הרצאה מרתקת של דני גולדשטיין, מנכ"ל דואר ישראל, בשמת שדה, סמנכ"לית השיווק של הדואר, ולסיור מרשים ומקיף במתחם שהעביר אותנו חיים מזעקי, סמנכ"ל התפעול. הבנו שבניית מרכז הסחר המקוון היא חלק מתנופה משמעותית של הדואר לשיפור השירות. מלבד מהירות המיון והמסירה, הם גם הגדילו את כמות מרכזי המסירה (1100 מרכזים בכל רחבי הארץ) שמתחלקים בין סניפי דואר, פיצוציות מקומיות וסניפים של רשת 'שופרסל'. בהמשך מתוכנן גם שיתוף פעולה עם חברת 'פז', במסגרתו יפתחו לוקרים מיוחדים לקבלת חבילות בתחנות דלק וכל מי שירצה לאסוף את החבילה יוכל להגיע על הדרך, כשהוא בא לתדלק. עוד שיתוף פעולה מעניין הוא עם חברת GETT  (כן, אלה של המוניות) ליצירת שליחויות עד הבית, לפי בחירתכם, כך שהחבילה תגיע אליכם הביתה תוך חצי שעה מהרגע שקיבלתם הודעה עליה. והחלק הכי מגניב שמתחדש בדואר? סרטוני הפרסומת שלהם הם סרטונים של ניר וגלי. גאונות!

בקיצור, אני הולכת להקים מאהל ליד סניף הדואר המקומי בציפייה לחבילות 11.11 שלי. עם קצת מזל, ועם השינויים האלה, כנראה שהן יגיעו לפני 2018 (:

זה לא מה שהזמנתי…

מודעות פרסומת

שבלולי גבינה פריכים, חמאתיים ומלאי גבינה AKA: מתכון מושלם לשבת בבוקר

20160725_213904

הגעתי למסקנה שבחצי שנה האחרונה, עמוד הפייסבוק שלי הפך למקדש לאוכל. כל הפיד שלי מורכב מקבוצות אוכל שונות, סרטונים של טייסטי ושל פוד פורן, מתכונים שחברים מעלים, ואפילו קבוצת אלכוהול אחת כדי שאקנא בכל הקוקטיילים המעולים שהיו יכולים ללכת עם האוכל שאני צופה בו.

לא על המלפפון לבדו יחיה האדם
הדבר המתסכל בסיפור הזה הוא שאף פעם אין לי מה לאכול בזמן שאני צופה בכל האוכל הזה. בדרך כלל אני נחשפת לתכנים האלה בדיוק כשאני הכי רעבה (כי אי אפשר אחרת) ובדיוק כשאני ביום הכי עמוס בעולם ואין סיכוי שאני מפסיקה את העבודה אפילו כדי להכין חביתה. זה בדרך כלל מסתכם בזה שאני יושבת מול המחשב, מדמיינת כמה מהמתכונים מולי אני אכין בסוף השבוע, ונוגסת במלפפון שאפילו לא טרחתי לקלף.

לדמיין את הטעם20160725_213915
מפעם לפעם, במיוחד בתקופות רגועות יותר, או בחגים, אני מוצאת את הזמן להכין מתכון אחד, כזה ששמרתי לי כבר הרבה זמן בצד, חלמתי עליו וידעתי שהוא הבא בתור. את המתכון הזה מצאתי בקבוצת "רעבים ברעבך" בפייסבוק, ושמרתי אותו כמעט חודש וחצי, תוך כדי שאני מדמיינת את הטעם של המאפים הפריכים והגבינתיים האלה. תאמינו לי, בסוף המציאות עלתה על כל דימיון.

 

אז יאללה, אני מפסיקה לחפור ונותנת מתכון מושלם לפינוק של שבת בבוקר-

הכנת הבצק
במיקסר עם וו גיטרה מערבבים:

  • 3 כוסות קמח תופח (או קמח רגיל עם שקית א. אפייה)
  • 200 חמאה רכה
  • גביע של שמנת חמוצה
  • ביצה אחת
  • שליש כוס של גבינה מגורדת כלשהי (פרמזן הולך הכי טוב!)
  • שן שום כתושה
  • קורט נדיב של מלח

כשכל החומרים התאחדו והבצק מוכן, אורזים אותו20160725_200158 לשעה למקרר כדי שיהיה קל יותר לעבוד אתו. אחרי שעה מוציאים, מחממים תנור ל-180 מעלות, מחלקים את הבצק לשני חצאים ומרדדים כל חצי למלבן דק יחסית.

מכינים את המילוי
בקערה מערבבים ביחד:20160725_195133

  • 200 גרם של גבינות מגורדות. אני עשיתי שילוב של קשקבל, מוצרלה, גלבוע, חמד, ואפילו קצת בולגרית. אפשר לערבב מה שרוצים, ואפשר גם רק עם סוג אחד של גבינה מגורדת (עדיף שהסוג היחיד יהיה קשקבל, הכי טעים).
  • גביע 250 ג' של גבינת שמנת נפוליאון בטעם בצל (אפשר להשתמש גם בנפוליאון זיתים או אפילו בגבינה רגילה, אבל הבצל נותן לזה טעם מושלם!)
  • 20160725_1957533 כפות קמח
  • ביצה אחת
  • מלח, פלפל וקצת פפריקה, לפי הטעם. (אפשר לטעום את המילוי לפני הוספת הביצה, ואז לתקן את התיבול לפי טעמכם).

הרכבת השבלולים
מורחים חצי מהמילוי על העלה שרידדנו ומגלגלים לרולדה. חותכים פרוסות מהרולדה בעובי סנטימטר אחד או סנטימטר וחצי (לפי גודל השבלולים שבא לכם) ומניחים על תבנית עם נייר אפייה. אם חם בחוץ מאד, וקשה לחתוך את הרולדה לפרוסות שוות, אפשר להכניס או20160725_210107תה למקפיא ל-20 דקות לפני החיתוך.

מורחים על השבלולים ביצה, מפזרים שומשום ושולחים לאפייה, עד שהשבלולים מזהיבים מאד (אפילו חומים. אפייה ארוכה עושה להם טוב)

ומה עוד צריך לדעת?
ניתן להקפיא את השבלולים לאחר האפייה ולחמם אותם כשרוצים לאכול, וניתן גם להקפיא את השבלולים הפרוסים לפני האפייה, להוציא מהמקפיא בשבת בבוקר, למרוח ביצה ושומשום ותוך זמן קצר יש לכם מאפה טרי וטעים שמפיץ ריח מושלם בכל הבית!

20160611_165311

הורים, נמאסתם!

IMG_9409bw

טוב, לא באמת נמאסתם. אני בסך הכל די אוהבת הורים. כמה מהאנשים החביבים עליי ביותר הם הורים. למעשה, אם ההורים שלי לא היו בוחרים להיות הורים (ולא צריך לדבר על איך הם עשו את זה כי זה מגעיל!) אז אני לא הייתי קיימת- אז בסך הכל, במאזן החיים, הורים הם בסדר.
אבל.. למה כשאתם נהיים הורים, אתם בטוחים שאתם יודעים יותר טוב מכל מי שלא הורה?
אני תוהה אם אולי כשאתה הופך להיות הורה, יורדת אליך פיה מהשמיים, נותנת לך ספר קסום שמכיל את כל סודות העולם ואומרת לך "עכשיו אתה יודע הכל, ואתה גם יודע מה יותר טוב בשביל אחרים, אבל אסור לך שהם ידעו את זה, כי זה סוד, אז בינתיים אתה תתפס כפוץ מתנשא אחושרמוטה, סבבי?" והם מהנהנים בהסכמה, ולובשים ארשת פנים מרוצה מעצמה כשהם מסבירים לך למה "כשלך יהיו, את תביני".

אז די, נמאסתם. שחררו. אני בת 31 עוד חודשיים, ובכל פעם שהעזתי להביע עצב כלשהו על זה שאני עוד לא אמא (וברצינות עכשיו, זה הדבר הכי עצוב בחיים שלי) שמעתי אסופת משפטים נוראיים שאסור להורים להגיד לאנשים ללא ילדים, לעולם!
בבקשה, הורים יקרים שסביבי, תקראו ותפנימו:

המנחמים
* "חמודה, לכל סיר יש מכסה, וכל דבר קורה בזמנו, ואת רק צריכה אמונה"
* "גם אני לא הכרתי את בעלי עד גיל 23! הייתי בטוחה שאני אשאר לבד לנצח, והנה אני בת 27 עם חמישה ילדים. גם לך זה יקרה"
* "איזה שטויות, יש לך מלא זמן!! נשים היום מביאות ילדים גם בגיל 45"
* "וכל הפטנטים החדשים שיש בתחום הפוריות עכשיו.."
* "אבל את כל כך צעירה! לאן את ממהרת?"
* "אבל את בכלל לא נראית בת 31!" (טוב, נו. את זה תמיד נחמד לשמוע)file0001912826764

ולמנחמים אני אומרת: לא, לא לכל סיר יש מכסה. יש אנשים שנשארים לבד. ואולי זה יקרה לי. ואין לי כל כך הרבה זמן, כי אני רוצה 3 או 4 לפחות, ואני רווקה, וגם אם אכיר את בעלי לעתיד מחר, עדיין אוכל להיות אמא רק בגיל 34, וגם זה אם תקתקנו הכל ממש מהר. ואני לא רוצה טיפולים, ואני לא רוצה להיות בת 60 כשהילד שלי יתגייס לצבא, וכן, הזמן בורח מבין האצבעות וזה מבאס.

אלה שמדכאים עוד יותר
* "עזבי, את לא יודעת מה זה. כל החופש נגזל ממך. את מאבדת את עצמך"
* "אני לא ישנתי יותר מ-3 שעות בלילה כבר שנתיים"
* "את ידעת שגן היום עולה 2500 שקל לחודש? אנחנו לא יודעים מה לעשות"
* "הגוף שלי לא חזר לעצמו מאז, תגידי תודה שאת עוד לא שם"
* "תהני מהסיגריה שלך, אני עדיין מניקה"
* "את כל כך תתגעגעי לתקופה הזאת, תהני קצת מלהיות רווקה"
* "את מבינה בכלל את גודל ההתחייבות? את לא חוזרת להנות מהחיים עד שהילדים עוזבים את הבית"
* "נעליים חדשות? איזה יופי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קניתי משהו בשביל עצמי ולא בשביל התינוק".

ancsa 005

ולמדכאים אני אומרת: יאללה, יאללה. כאילו אם היו אומרים לכם לחזור לרווקות עכשיו ולוותר על התינוק הייתם מסכימים. אתם יכולים להגיד מה שבא לכם, אבל את האור שיש לכם על הפנים כשהילד שלכם מחייך אליכם, אי אפשר להסתיר. ואת זה אני רוצה.
כן, אני מבינה את הקשיים. אני מבינה את חוסר השינה, את התשישות, את המגבלות, את העלויות. זה לא גורם לי לרצות פחות.
ולגבי ההנאה מהרווקות- נו, באמת. אני כבר 31 שנים רווקה, זה לא מהנה. זה דייטים מייגעים עם אנשים לא מתאימים, זה משחקי כוח ואגו, וזה המון המון בדידות בין לבין. אף אחד לא באמת נהנה מהרווקות.

אלה שיודעים יותר טוב ממך מה נכון בשבילך
* "את מדברת ככה כי את פשוט לא מבינה. את לא מבינה מה זה מצריך"
* "את תתחרטי על זה אם תעשי עכשיו ילד לבד."
* "את באמת חושבת על בנק הזרע? זה אגואיזם לשמו"
* "נו באמת, מה את מדברת על אימוץ? את בכלל מבינה באיזה תהליך מסובך מדובר?"
* "את צריכה לצאת יותר, את תשארי רווקה לנצח אם לא תצאי ותכירי"
* "את צריכה להיות פחות בררנית. תני לזה צ'אנס. התאהבות זה שטויות ואת כבר לא בת 16"
* "מבינים את זה רק אחרי שחווים את זה, אין איך להסביר כזה דבר"

file0001029627845

וליודעים אני אומרת: נכון. יש לכם יותר ניסיון ממני. את כבר הורים, אתם יודעים, אתם מבינים – אבל כל זה תקף לגביכם, ולגבי החוויה האישית שלכם. אתם לא מכירים אותי, אתם לא יודעים איך אני עוברת דברים או איך אני חווה אותם, אתם לא יודעים מה הכלים שלי להתמודדות, מה יהיה לי קשה ומה קל. תפסיקו להשליך עליי את החוויות שלכם, תפסיקו להניח שהורות היא איזו חוייה משותפת, או לחילופין שהרווקות שלי דומה איכשהו לרווקות שלכם. אני לא מזלזלת בידע שלכם, אני פשוט לא חושבת שניתן להניח איתו דברים גם לגביי.

אלה שכבר התייאשו ממך
* "את יודעת, אם חד הורית זו כבר לא מילה גסה"
* "שמעת פעם על האתר GO-BABY?"
* "ומה את חושבת על הורות משותפת?"
* "בנק הזרע זו לא בושה"
* "נו, ומה? ילדים להורים גרושים גם חיים לרוב רק עם הורה אחד, אז מה?"
* "הבת של דודה מלכה, בת 41, הביאה ילד לעולם עם בחור הומוסקסואל, חמוד חמוד. וגם אבא טוב, מלכה אומרת"

DSC_1478

ולמיואשים אני אומרת: אני יודעת. גם אני קצת התייאשתי מעצמי, וזה לא שאהסס או אחשוב פעמיים אם להביא ילד גם אם לא יהיה בן זוג. אני יכולה. אני מוכנה. אבל.. אני נורא רוצה, בשביל הילד העתידי שלי, שיהיה לו אבא. אז אני עוד מחכה, ומאמינה. ואני לא צריכה את הפתרונות שלכם, ולא ביקשתי את העצות שלכם. אני מסתדרת. אם ארצה לבד, אני אדע איך. בינתיים תשמרו עוד קצת אמונה גם בשבילי.

אמא שלך
* "נ-כ-ד-י-ם!"

ולאמא שלי אני אומרת: את צודקת. מגיע לך. אני עובדת על זה, אימוש. בחיי.

עוד חודשיים אני אהיה בת 31. והשגתי המון. אני במקום שאני מרגישה שנכון לי מאד מבחינה מקצועית, מבחינה חברתית, מבחינת העשייה שלי בחיים ומבחינת אהבה ושלום עם עצמי.
אבל אני עוד לא אמא. את הדבר הזה שרציתי להגשים כבר יותר מחצי חיים, עוד לא הגשמתי.
וזה מבאס, וזה קשה, וזה עצוב לי.
ולכן, אם להבא תתקלו במישהי כמוני (או בי), אלה התגובות היחידות שמקובלות:
* "את צודקת. וואלה. זה מבאס. אני מאחל\ת לך טוב."
* "האמת היא שיש לי בחור סופר מוצלח, סופר חמוד, סופר מוכן לאבהות להכיר לך.. מעוניינת?"

בתודה מראש,
אגף הרווקות, מחלקת 30+.

כדורי גבינה ושוקולד – טעמים של ילדות

20150509_160251-1

נכון שבא לכם כזה?..

 

היחסים שלי עם אוכל תמיד היו מעט מסובכים. מהרגע שנולדתי הייתי מאד מאד בררנית ואמא שלי מספרת שאפילו לינוק יותר מדי לא ממש הסכמתי. תמיד הרגשתי קודם כל מרקם, לפני ריח וטעם, לכן דברים רבים סירבתי אפילו לטעום לאורך כל שנות ילדותי. במהלך העשור וחצי הראשון לחיי התקיימתי על כמה מוצרים בסיסיים (לחם, חומוס, ירקות, חזה עוף) וסירבתי לנסות כל דבר שחורג מהתפריט. ללכת איתי למסעדות היה סיוט כי לרוב לא מצאתי מה לאכול שלא נדבר על זה שמעולם לא הלכתי להתארח אצל חברים שלי לארוחה כי סירבתי לאכול מה שאני לא מכירה.

החך שלי מתבגר!
היום אני גאה לומר שעשיתי עבודה די משמעותית על עצמי. אני עדיין אוכלת פחות מבחר משאר העולם, אבל נפתחתי ואני מתנסה לפחות פעם בחודש במאכל או ברכיב חדש שמעולם לא טעמתי. אני מזמינה דברים מעט יותר מאתגרים במסעדות, ואני אפילו אוכלת מדי פעם בבתים של חברים. לא הישג שמצדיק פרס נובל אמנם, אבל עבורי זה היה די גדול.

הדבר המצחיק בשינוי הוא שאת כל מה שאכלתי כשהייתי קטנה – היום אני כמעט ולא מסוגלת להכניס לפה. טעמים שאהבתי וחייתי עליהם, הפכו להיות מאוסים מבחינתי ויש רכיבים שלא נגעתי בהם למעלה מ-15 שנה, כאלה שפעם הרכיבו את כל התזונה שלי. הדבר היחיד שאיכשהו מלווה אותי מאז ועד היום הוא השילוב בין גבינה לשוקולד.

טעם של ילדות
נשמע מצחיק, אני יודעת, אבל עבורי אחד הפינוקים בתור ילדה היה לקחת פרוסת לחם, למרות עליה גבינה לבנה ומעל ממרח שוקולד. היום אני אמנם כבר לא אוכלת את זה בתצורה הזאת, אבל במהלך שנותיי כקונדיטורית תמיד חיפשתי דרכים חדשות ומעניינות להכניס את שני הרכיבים האלה לתוך קינוח מפנק. במתכון שאני מביאה בפניכם היום, נתקלתי במקרה, בגרסה אחרת לחלוטין, אימצתי אותו לעצמי, שיניתי בו לא מעט והפכתי אותו למה שכולם מבקשים ממני להכין כשתורי להביא קינוח לפיקניק או ארוחה.

במהלך השנים הכנתי את המתכון הזה תמיד עם גבינת נפוליאון הרגילה. המליחות העדינה שיש בה משתלבת מושלם עם שאר הרכיבים, אבל כשגיליתי שנפוליאון הוציאו גרסה עם אחוזי שומן מופחתים, ידעתי שזו הולכת להיות הגבינה האולטימטיבית למתכון הזה! הוא פשוט, לא מצריך הרבה מרכיבים, ניתן לשחק אתו כמה שרוצים, והכי חשוב – הוא נראה כאילו עבדתם עליו במשך שעות. מה כבר יכול להיות רע?

כדורי עוגיות וגבינה

16 עוגיות – הן יכולות להיות אוריאו, שוקולד צ'יפס, עוגיות חמאה, קרמוגית או ערבוב של סוגים. כל מה שיש בבית. זה בסדר גם אם הן לא הכי טריות, זה אפילו יותר טוב.
2 כפות גדושות של גבינת נפוליאון 16% בטעם טבעי
100 ג' שוקולד חלב
100 ג' שוקולד לבן
2 כפות שמן
ותוספות לבחירתכם- אני מוסיפה מחית נוגט \ ממרח נוטלה + אגוזים \ שקדים \ פקאנים קצוצים היטב – לא חייבים אם לא רוצים, זה טעים גם בלי.

אופן ההכנה
מרסקים את העוגיות היטב. לא אבקה, אבל שגם לא יהיו גושים גדולים מדי. מוסיפים את הגבינה לתערובת, ואת שאר הטעמים. אם העיסה קשה מדי לערבוב, אפשר להוסיף 2 כפיות של חלב או או שמנת מתוקה כדי לרכך. מערבבים היטב עד שמתקבלת עיסה אחידה ומניחים במקרר ל-20 דקות להתייצבות.

2015-05-09_21.15.43

מרסקים את העוגיות, מוסיפים את הגבינה, מערבבים לתערובת אחידה.

לאחר שהתערובת התייצבה, מוציאים מהמקרר ומכינים תבנית עם נייר אפייה. בכפות הידיים לוקחים כדורים מהתערובת, מכדררים לעיגול יפה ומניחים על התבנית. מכניסים לפריזר וממיסים בינתיים את השוקולד. בשתי קערות נפרדות מניחים את השוקולדים השונים ומוסיפים לכל אחת מן התערובות כף שמן. אני ממיסה במיקרוגל בפולסים של 20 שניות, כשבין פולס לפולס, אני מערבבת היטב. אחרי בערך פעמיים התערובת אחידה ונמסה.

20150509_151511

טיפ לעיגולים מושלמים- להרטיב מעט את כפות הידיים

מוציאים את הכדורים הקרים מהפריזר וטובלים בעזרת מזלג בשוקולד. חצי מהתערובת בשוקולד לבן וחצי בחלב. מניחים על התבנית ומחזירים למקרר להתמצקות.
בשלב הטבילה ניתן לעטר את הכדורים באגוזים, סוכריות או האופציה האהובה עליי- שקדים פרוסים קלויים.

20150509_160259-1

מתכון מושלם לחג שבועות הקרב ובא, או לכל מי שכמוני, מכור לשילוב בין שוקולד לגבינה!

ההלם של הלם קרב

גם אני פוחד לאהוב,
תמיד מתרחק ממה שקרוב
כמו שאתה,
הלב והשריטה,
סיפור חיי.

בסוף היום אני בן של אבא שלי.

אבא חייל

אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. אני יודעת שזה אולי משפט מצחיק לומר, אבל עבורו- כנראה שזה המשפט שהכי מגדיר אותו. אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. הוא חי. הוא שרד. הוא איבד את כל חבריו, כמעט, את כל חייליו. אבל באותו יום, באוקטובר שנת 73', בחווה הסינית, אבא שלי נשאר בחיים.

החיים הם ברי מזל
לא יודעת אם אז הבינו את המונח "הלם קרב" כמו שמבינים אותו היום. לא יודעת אם אז היה מישהו שבכלל קלט את הזוועה שבלקחת ילדים בן 18 (כי זה מה שהם, ילדים) ולשלוח אותם למלחמה עקובה מדם, בה יאבדו אנשים יקרים להם, אנשים איתם חלקו אוהל, מחשבות ותקווה, ובעיקר, אם ישרדו את התופת, יאבדו חלק ניכר מעצמם. היום, לצערי ולשמחתי, המודעות היא אחרת. יש קבוצות תמיכה, יש טיפול פסיכולוגי, הלם קרב מוכר כנכות צה"ל לכל דבר. אבל אז, בשנות ה-70', אחרי המלחמה הקשה הזאת, אם יצאת משם בחיים, נחשבת בר מזל. נחשבת זה שהרוויח. אף אחד לא חשב על איך יראה המשך החיים שלך.

הפציעה הסודית שלנו
אני יכולה לספר איך. אני, אחותי, אלפים מילדי שנות ה-70' וה-80' שנולדו לאבות הלומי קרב, ולא ידעו בכלל כמה הלם הקרב יגדיר אותם, בדיוק כמו שהגדיר את הוריהם. היום אני יודעת לומר, הלם הקרב של אבי זורם בדמי. את צלקות הקרב של אבי, ניתן לראות בי. אבא שלי סוחב פציעה בלתי נראית, וגם אני סוחבת אותה, יחד איתו, בלי שבכלל התכוונתי. אנחנו, הילדים שלהם, אנחנו סובלים מהלם של הלם קרב.

לאבא שלי יש סולם
זה לא שמישהו הסתיר את זה ממני. אני זוכרת שהידיעה הזו, המונח הזה "הלם קרב" תמיד היה קיים, תמיד שמעתי אותו מבלי לגמרי לדעת מה הוא אומר. הדברים שידעתי בתור ילדה היו פשוטים- אבא שלי לא אוהב אותי כמו שאבות אחרים אוהבים, אבא שלי לא יודע לחבק ולנשק או לדבר מלב אל לב. אבא שלי לא נמצא בבית, הוא נעלם כרצונו וחוזר כרצונו, ולעיתים עוברים שבועות בין ביקור לביקור. אבא שלי לא משכיב אותי לישון או מעיר אותי בבוקר, לא לוקח אותי לבית הספר או יודע באילו חוגים אני משתתפת, הוא לא מגיע לאספות הורים ולא מכיר את החברים שלי. אבא שלי לא רואה איתי סרט, לוקח אותי ללונה פארק או מתגלש איתי בגן השעשועים. אבא שלי מגיע לבת מצווה שלי באיחור של 3 שעות. עם אבא שלי אי אפשר לדבר ולהתייעץ, ואי אפשר להניח ראש ולבקש נחמה. לאבא שלי יש סיוטים בלילות ורוחות רפאים של חיילים מתים שהולכים איתו ממקום למקום. לאבא שלי יש הלם קרב.

איזה אבא יש לך
כלפי חוץ לא רואים. כלפי חוץ אבא שלי הוא הבנאדם הכי אהוב בעולם. בעיר הקטנה בה גדלתי, נדמה היה כי כולם מכירים אותו והיו אומרים לי ביראת כבוד "אהה, את הבת של? אחחח, זכית. איזה אבא יש לך". ולא ידעו כמה רציתי לשאול אותם "איזה? איזה אבא יש לי? ספרו לי עליו, כי אני לא מכירה אותו וכל כך הייתי רוצה לדעת…". אבא שלי היה לפעמים אבא לילדים של המשפחה והחברים. הוא היה משחק איתם, קופץ איתם, משתולל איתם. הוא התחבר טוב עם בנים קטנים ושובבים איתם אפשר לעשות שטויות, להתפרע ולקפוץ. שנים רבות חשבתי שאולי היה אוהב אותי יותר, לו הייתי בן.
הוא היה מנהל שיחות נפש עמוקות עם אנשים מבחוץ, עם חברים, עם אלה שהכיר לפני המלחמה, ועם אנשים חדשים שהוא פגש. הוא היה עוזר לאנשים, מכוון אותם, משתמש בכריזמה המופלאה שלו, ברהיטות שלו ובקולו הבטוח כדי לשנות לאנשים את החיים. ואני הייתי צופה מבחוץ ולא מבינה. האם מתישהו במהלך המלחמה, הוא התפצל לשני אנשים שונים, איש של בית ואיש של חוץ, והפציעה האמיתית שלו היא שהוא לא יודע איך לחבר אותם בחזרה לאיש אחד?

זה הזמן להתחיל להמשיך
אבא שלי היה בכל מקום בחייו. הוא לחם, הוא טייל בעולם, הוא היה עמוק בתוך עולם ההוללות, ועמוק בתוך עולם הדת. הוא נשא את רעמת השיער שהייתה לו בצעירותו, באותו גאון בה נשא את המגבעת על ראשו כשהיה חרדי. הוא היה נשוי לאמי והיום גרוש ממנה, הוא היה צוחק מבדיחה טובה בדיוק כשם שהיה צועק מתוך שינה כשהסיוטים היו מגיעים. הוא גר בירושלים, וגר בשפלה, וגם גר במדבר. המקום היחיד שהוא לעולם לא ביקר בו, זה בתוך עצמו פנימה. רק כשהיה אמיץ מספיק לחפור בפצע הפתוח ששתת דם במשך 40 שנה, הצליח להגיע לשלוות נפש כלשהי. הצליח לגרום לפצעים להתחיל להחלים.

אני עוד לא שם. אני בדרך, אני רוצה, אני מנסה. אבל כשמגיע יום הזכרון מדי שנה, אני לא כמו כולם. אני לא חושבת על כל מי שאיבדנו, אני חושבת על מי שנשאר בחיים, ועל מה הוא השאיר בשדה הקרב. אני חושבת על נשים ובנות זוג, ילדים וילדות, שסוחבים מלחמה שלמה על הכתפיים ולא לגמרי מבינים למה, או איך נפטרים ממנה. אני לא חושבת על מדינת ישראל, אני חושבת על אלפי חיבוקים שנשדדו ממני. על אלפי נשיקות מאבא שהייתי ראויה להן ולא קיבלתי, על מאות "אני אוהב אותך" שהגיעו הרבה יותר מדי מאוחר.

בסוף היום, אני בן של אבא שלי
אני נורא גאה באבא שלי היום. עכשיו, אולי לראשונה, אני יכולה לומר שהוא חי באמת. חי בתוך עצמו. מרגיש, חווה, אוהב. הוא עדיין סוחב את רוחות הרפאים שלו איתו, ואני עדיין שם איתו, עוזרת לו לסחוב, אבל המקום בו הוא נמצא הוא אחר לגמרי. הוא מצליח לישון היום. לא הרבה, אבל יותר מפעם. הוא מסוגל להשאר במקום אחד. הוא כותב ויוצר, ובעיקר- הוא מסיים כל שיחת טלפון איתי ב-"אני אוהב אותך".
כשהוא אומר לי את זה, אני איכשהו מרגישה שזה מרפא. מרפא אותו, מרפא אותי, מרפא את מעיין הקטנה.
את החלק ממנו שהוא השאיר בשדה הקרב הוא לעולם לא יקבל בחזרה, וגם אני לא אקבל את האבא אליו כמהתי בילדותי,
אבל בסוף היום – אבא שלי לא מת במלחמת יום כיפור. והוא אוהב אותי. וכנראה שזה כל מה שמשנה.

"ובמותם, ציוו לנו את החיים"
(אם יש את נפשך לדעת \ ח.נ. ביאליק)

שנתיים

מפתח המרחק פתח לי שער,
של געגועים

favorites from camera 075

עברו שנתיים. כמעט בלתי נתפס. מצד אחד, מוזר לי שכבר עברו שנתיים מאז אותו יום. אני מסוגלת להרגיש את הרגשות שחוויתי בכזאת עוצמה. אני זוכרת בבהירות מוחלטת את הרגע הזה בו צלצל הטלפון שלי, את הרגע שראיתי על המסך את השם של אפרת, את תחושת הבהלה שאחזה בי. את הקול שלה כשעניתי לטלפון, מתייפחת, צועקת "לירון הלכה. לירון מתה". את הרגע הזה בו אני מסרבת להאמין ומצד שני, יודעת בעמקי לבי שזו האמת. שלירון נפטרה, בבוקר יום הולדתה ה-29. אני זוכרת את הלב שלי שדופק במהירות שיא, את הטלפון שלי שלא הפסיק לצלצל, עם הודעות מאנשים לא מאמינים, את ההליכה המסויטת אל הקבר שלה. את הרגע בו טמנו אותה באדמה.

אני זוכרת את הבכי קורע הלב של אחותה. אני זוכרת את ההספד שלה, את איך דיברה על כל מה שלירון חלמה לעשות ולא הספיקה. ואני בעיקר זוכרת את המבט הצורב של אמא שלה כשהיא הביטה בנו. היא לא הייתה צריכה לומר כלום, העיניים שלה ירקו אשמה. הילי ניגשה לחבק אותה או לנחם, והיא הביטה בנו בבוז. בכעס. הביטה וירתה: "איפה הייתן? איפה הייתן? הילדה שלי מתה לבד!". ולכי תסבירי לה שלא ידענו, שאף אחד מאיתנו לא ידע אפילו שהיא הייתה חולה. לכי ותוכיחי שלו ידעת, היית שם. היית באה. מנחמת. מטפלת. לכי תוכיחי לה ולכי תוכיחי לעצמך.

ומצד שני, למרות שהכל מרגיש כל כך טרי והזכרון כל כך חד, זה מרגיש כאילו האשמה שם כבר שנים. כאילו אני הולכת עם פצע בלב שנקרא "כל מה שלא עשיתי עבור לירון לפני שהיא מתה" והוא דייר קבע בלב שלי, עד שאני כבר לא זוכרת את עצמי בלעדיו. לא זוכרת את עצמי בלי האשמה הצורבת הזו, לא זוכרת את עצמי בלי החלומות, בלי הסיוטים, בלי המחשבות על כל מה שיכולתי לעשות אחרת.

והאשמה קיימת כי אני אשמה. אין שום דרך לייפות את זה. אני אשמה. כששבועיים לפני עדי אמרה לי בשיחה אגבית שנראה לה שלירון חולה, כי אמא שלה שמעה משהו בקאנטרי קלאב, כאילו פטרתי את זה. התעצבתי ודאגתי ותהיתי איך אפשר לברר, אבל גם אמרתי לעצמי שחרושת השמועות לעולם לא מפסיקה ושאין סיכוי שזה אמיתי ולא ידענו. שהיא הייתה מספרת להדס או לריקי, שזה היה מגיע גם אלינו אם משהו באמת היה רציני. לא האמנתי שזה אמיתי. לא רציתי להאמין. לא חשבתי לרגע שאולי השיחה האגבית הזו הייתה הסיכוי שלי לראות אותה לפני מותה. לומר לה את כל מה שרציתי לומר. להיות חברה.

לא נותר ממי לבקש סליחה. היא איננה. כבר שנתיים. ואני יודעת כמה הרצון שלי להתנצל בפניה הוא אגואיסטי. אני כל כך כמהה לנקות את לבי מן האשמה, שהייתי רוצה רק עוד כמה דקות איתה. לבקש ממנה סליחה. אבל היא לא כאן יותר. והיא ממשיכה לרדוף אותי בחלומותיי. אני ממשיכה לכאוב את מותה, ובעיקר את חייה.

מחר אלך לערב עם חבריי, עם חבריה. נשב ונחליף סיפורים,נצחק ונדמע, נחשוב שהיום היא הייתה אמורה להיות בת 31. נדבר על חיים שנגמרו מוקדם מדי, מהר מדי. נחשוב על חתונות שהיא לא נכחה בהם, על הילדים שלנו שהיא לא תכיר. על החתונה שלה שלא התקיימה, על הילדים שהיא לא זכתה ללדת.
אני אביט בפנים הצוחקות של חברים שלי, והם לא ידעו שמתחת להכל, אני נושאת כאב ואשמה שלעולם לא ידעו מנוח.

לירון, זו השנה השנייה ברציפות שאני כותבת לך. העיניים שלי דומעות ואני לא מצליחה לראות את המסך. זו השנה השנייה בה אבקש ממך בכתב סליחה, ואתפלל שאת שומעת אותי. אתפלל שאת בסדר, שאת שלווה, שאין לך כאב ואין לך דאגה, אתפלל שאת צוחקת ושמחה, שאת שומעת מוזיקה ורוקדת, אתפלל שאת שומעת את מילותיי, ואולי, למרות שלא מגיע לי, אולי את סולחת.

שיעור באמונה

שמור על האמונה,
היא תשמור עליך ער,
אל תשבר.

אתמול דוד שלי נפטר.
ישבתי בבית, אחרי יום די מטורף, סגרתי קצוות אחרונים של עבודה ואחותי התקשרה. זה מצחיק עד כמה הפכנו מתורגלות למוות בשנים האחרונות וכמה אני כבר יודעת לזהות בקולה שמשהו לא בסדר. אני אמרתי "הלו", היא ענתה "היי מאמי", ואני צעקתי "מה קרה?!".
שתי מילים סטנדרטיות, כאלה שהיא תאמר לי בכל יום אחר, "היי מאמי", אבל הפעם אוצרות בתוכן סבל, כאב, בהלה, עצב.
היא עונה לי בקול, שברור שהוא פשוט מתנצל על הבשורות שהוא עומד לבשר "דוד רפי". אני לא באמת צריכה לשאול אותה מה קרה לו, כי אני יודעת, אבל אני שואלת, כי בכל הנוגע למוות – אתה חייב לשמוע את כדי להאמין שזה אמיתי, וגם אז זה לא נקלט.
"הוא נפטר", היא אומרת, ואז "אני כל כך מצטערת שסיפרתי לך ככה". כאילו הייתה כל דרך אחרת לספר.
והגלגל הזה ממשיך. למי להתקשר. לאן. מה עושים. לאן הולכים. קבלת החלטות מהירה עם הזדמנות אפסית לעיכול והבנה.

חבטות של אלוהים
בפוסט הקודם כתבתי, מבלי שידעתי כמה אני מתכוונת לכך, שאנחנו מתרגלים מהר לדברים. ובכן, למוות התרגלתי. בחמש שנים האחרונות ידעתי יותר מדי מוות. וכן, זה קצת אבסורד לומר, כי גם מוות אחד זה יותר מדי מוות, אבל אני באמת מרגישה שנמאס לי מהחבטות האלה שאלוהים נותן, אחת לכמה זמן. לפני חמש שנים נפטר סבא שלי, 3 חודשים אחריו דודה שלי נעמי, שנה אחריה נפטר בעלה, בשנה שאחר כך נפטר דוד שלי עופר, וכמה חודשים אחריו נפטרה חברה שלי לירון. בשנה אחריה הלכה ליקי בת דודה שלי, והנה, עשרה חודשים אחר כך ואיבדנו את דוד רפי לתמיד. זה פשוט לא נתפס. גם בעת שאני כותבת את המילים זה לא נתפס. נראה לי שאנחנו כבני אדם בכלל לא ערוכים ומתוכנתים להבין מוות. רק לקבל אותו ולפעול על פי הכללים שהוא מכתיב, אבל לעולם לא להבין אותו באמת.

לתלוש את הפלסטר
אני ואחותי סיכמנו פעם בינינו, או שאולי לא באמת סיכמנו אלא פשוט התרגלנו, שבשורות רעות מספרים מהר. אנחנו פולטות את המילים, מבריחות אותן מתוך הפה. אנחנו יודעות שהדמיון של האדם הוא האויב הגדול ביותר שלו, וברור לנו שאם נאמר אחת לשנייה "קרה משהו רע", או "יש לי בשורות קשות", הראש שלנו יוצא משולח רסן אל מסע שנקרא "מה הדבר הכי נורא שהיה יכול לקרות עכשיו?". אנחנו מנסות לחסוך אחת מהשנייה את הדבר הזה על ידי תלישת הפלסטר. כאב מהיר וחד על פני כאב מתמשך.
כשבת דודה שלי, האהובה, היקרה, העדינה, לקחה את חייה לפני עשרה חודשים, הייתי במשרד. הטלפון שלי צלצל וזה היה אותו סיפור בדיוק. לפי הדרך שבה אחותי אמרה את המילה הראשונה, ידעתי שקרה משהו. בלי לחשוב ובלי להסס היא פשוט פלטה "ליקי התאבדה", וכששמעה את הזעקה שלי, היא, מתוך הרגל, מלמלה "אני מצטערת, אני מצטערת". כאילו היא אשמה בזה. כאילו מסירת הבשורות הרעות קשה מדי עבורה. היא סיפרה לי שאמא שלי היא זו שבישרה לה את הבשורה ושאמא שלי כל כך בכתה שפשוט לא יכלה להוציא את המילים. היא תארה לי את הרגעים האלה בהם היא יושבת ומקשיבה לאמא שלי בוכה מבלי לדעת מה קרה, מדמיינת את סוף העולם שכנראה קרה, מבלי להבין.

חלקה לא מוכרת
נסענו אתמול בשעה 00:00 בדרך המפותלת של בית הקברות. הכל חשוך, עצים ירושלמים גבוהים מסתירים את השמיים האפלים, ואחותי אומרת לי "אני לא יודעת מה אני מרגישה בכלל. הכל כל כך סוריאליסטי", ואני עונה לה "נכון. כי זה באמת סוריאליסטי. אנחנו באמצע הלילה בבית קברות. ככה כל הסיפורים ההזויים מתחילים". אנחנו נוסעות ואני אומרת לה "מעניין, אנחנו בדרך אל חלקת קבר חדשה. תראי, סבא קבור שם, ועופר שם, לירון קבורה בקומות, וגם בעלה של מירי, דודה נעמי שם למעלה.. מוזר, זה חלק בבית הקברות שאני לא מכירה". רק אחר כך אני חושבת שקלטתי כמה זה מוזר להכיר כל כך הרבה חלקים בבית הקברות.

שיעור באמונה
ובכלל, כל מה שגרם לי להתחיל לכתוב עכשיו, זה אחד ההספדים שנשאו אתמול. עלה רב שדיבר על סגולותיו של דוד שלי. ולא כתבתי את זה כאן עדיין, כי הייתי כל כך עסוקה בחוויה האישית שלי- אבל הוא היה אדם נדיר. נדיר. כזה שלא פוגשים. הוא היה העתק של סבא שלי, בנתינה שלו, באהבה שלו, ברצון שלו להעניק, ברוח הנדיבה, ובעיקר באמונה. דבקות באלוהים, אהבה אמיתית לתורה. קלישאתי ככל שזה ישמע, הוא היה באמת צדיק. ועלה אותו רב, שהיה מעביר שיעורי תורה בבית הכנסת מדי יום, בהם דוד שלי היה משתתף. והוא סיפר מעט על סגולותיו של דוד שלי, על התכונות הטובות שלו וסיפר אנקדוטה קצרה- יום אחד הרב לא יכל להגיע להעביר את השיעור, ושאר החברים הפצירו בדוד שלי לעלות ולדבר. והוא הסכים. עלה, מבלי להכין שיעור, בלי להביא חומרים. ופשוט דיבר במשך שעה שלמה. ביום למחרת ניגשו החברים אל אותו רב ואמרו לו "אתה לא מאמין, אתמול רפי דיבר במשך שעה שלמה, רק על הדת, על אלוהים. הוא פשוט העביר לנו שיעור באמונה".

וחשבת על זה שכולנו היינו יכולים להרוויח משיעור קטן באמונה, דתיים, חילונים ואתאיסטים כאחד. האמונה שלנו היא לרוב ירושה שקיבלנו מההורים שלנו, או התנגדות מוחלטת שבוערת בנו, אבל כמה מאיתנו כבר יכולים לעצור ולדבר שעה שלמה על אמונה? על מה מרכיב אותה ומה בונה אותה ואיך היא תופסת צורה? על הספקות שיש, על הפחדים, על השלווה?
אני לוקחת את זה איתי ממנו. לא את האמונה עצמה, אלא את השיעור שיש בה. את השכנוע הפנימי שיש בה. את הבטחון. את הרוגע. את הידיעה. את היכולת לחפור בה, ולהעביר אותה לאנשים אחרים. וזה לא משנה מה היא האמונה הזאת. באלוהים, בטבע, בעצמך.
אני לוקחת לי שיעור באמונה, ואני סולחת לאלוהים (או לפחות, רוצה לסלוח לו, גם אם אני עוד לא שם) על השנים האחרונות. על זה שהפך אותי מתורגלת במוות. אני מאמינה בו ואני מבקשת ממנו שירפה. לא בשבילי, אלא בשביל כל המשפחה הזאת. תן לנו לדעת שמחות. רק שמחות. תן לנו זמן להחלים.

ולך, דוד רפי האהוב, אני אומרת תודה.
אין אנשים כמוך בעולם.
עכשיו כבר באמת אין.