כך תצילו את הילד שלכם מחנק

baby-care-child-cute-hand-face-sleep-sleeping

בקיץ שעבר, ביום חמישי חם במיוחד, נולד לחברים טובים שלי ילד. זה אולי לא נשמע מרגש במיוחד, אבל זה לא שהם סתם "חברים טובים". זה חברים טובים. כאלה שאיתי כבר שנים, כאלה שהם בדיוק כמו משפחה. התינוק האהוב הזה נולד מוקדם מדי ועם מום שמחבר את קנה הנשימה שלו אל הקיבה, במקום אל הריאות. באותו יום חמישי, כשחברה שלי הייתה בחדר הניתוח לאחר הלידה, ישבתי עם החבר הזה שלי, שהוא כמו אח, על ספסל מחוץ לבית החולים, וראיתי אותו מסתכל עליי בעיניים דומעות, קרועות לרווחה ואומר לי "אני לא יכול שזו תהיה טרגדיה. אני לא יכול".

2230733716_ba462d2467_zילד הפלא
התינוק הזה הוא ילד הפלא שלנו. אחרי מאבק נחוש של חודש וחצי בטיפול נמרץ בפגיה, התמודדות עם ניתוח כשהיה בן פחות מ-24 שעות, התמודדות עם צהבת שהחריפה וסיבוכים חדשים שעלו מדי יום, סוף סוף זכיתי להחזיק אותו בזרועותיי וידעתי שטרגדיה לא תהיה כאן. רק אושר.
והוא באמת ילד של אושר. אין דרך אחרת להגדיר את זה. הוא בן 10 חודשים והוא מחייך לכולם, מחייך לעולם עם כל הפרצוף, העיניים והלב, וכל מי שפוגש אותו אומר – אין מה לעשות. הילד כובש.

דברים שאי אפשר לשכוח
העבודה איתו היא יומיומית וקבועה. ההורים שלו לוקחים אותו לפיזיותרפיה, עוזרים לו בהתפתחות, עובדים איתו ללא הרף כדי שידביק את הפער שצבר בהיותו פג ולא מתייאשים לרגע. אבל לצערנו, לפעמים ההפתעות באות מהכיוון הכי לא צפוי. לילה אחד, לפני חודשיים, אני מקבלת טלפון מאותו חבר. בין בליל המילים וסערת הרגשות, אני מבקשת ממנו להירגע ושואלת "מה קרה?!". "הילד נחנק", הוא עונה לי, נחנק בעצמו ממילותיו. לאחר שנרגע קצת סיפר לי כי שעתיים לאחר שהרדים אותו, שמע את התינוק בוכה חרישית ונכנס לחדר כדי לבדוק מה שלומו. את המחזה שראה, הוא אומר שלא ישכח לעולם. תינוק הפלא שלנו שוכב בעריסה, כחול ונאבק על נשימותיו.

איך עושים הנשמה לתינוק?
נראה לי שרוב ההורים שאני מכירה היו קופאים ברגע הזה. אני יודעת שאני הייתי קופאת. אבל הוא, אולי מתורגל בעמידה בלחצים, אולי בזכות האדרנלין ההורי שהתפרץ, ואולי פשוט כי כזה הוא – קפץ והרים אותו, הורה לאשתו להתקשר לאמבולנס והחל לנסות ולפנות לילד נתיב אוויר. בזמן שמד"א על הקו עם אשתו, החל החבר לבצע הנשמה מפה לפה ופתאום זה קרה- הילד לקח נשימה עמוקה של אוויר והצבע הכחול החל לפנות את מקומו ללחיים ורדרדות. השאלה הראשונה ששאלתי אותו היא "איך ידעת מה לעשות? לקחת שיעורי עזרה ראשונה לתינוקות?" והוא סיפר לי שבזמנו הם קיבלו שיעור קצר בפגייה. אותו שיעור בתוספת התושייה הבסיסית שלו הם שהצילו את חייו של הילד באותו לילה מפחיד.

baby-child-hands-mouth-people

איך זיהום קטן בדרכי הנשימה הופך לעניין של חיים ומוות?
בדיעבד הסתבר שבשל אותו מום איתו נולד הילד, הוא סובל מהיצרות של קנה הנשימה, מה שמקשה על הנשימה שלו, וגורם לכל זיהום הכי קטן (זיהום אוויר, אלרגיה, שפעת או וירוס שמסתובבים) לפתח בצקת בקנה הנשימה שלו, שעוברת רק בעזרת סטרואידים. עד שהילד יגדל ויתפתח, ואיתו יגדל גם קנה הנשימה באזור בו הוא נותח, הוא חשוף לסכנות כאלה ויש לתת תשומת לב מיוחדת לנשימה שלו. התפתחות של בצקת בקנה הנשימה יכולה לקרות גם לילדים שלא נולדו עם המום הזה, אבל סובלים מקנה נשימה רגיש וסטרידור.

אז למה לא מלמדים את ההורים?
בסופו של דבר, הכל הסתיים לטובה. הקטנצ'יק בריא ושלם, טפו טפו, בלי עין הרע. אבל כל הסיפור הזה גרם לי לחשוב. התקשרתי לכל אחד מהחברים שלי שהם הורים ושאלתי אותם אם הם עברו קורס החייאה ועזרה ראשונה לתינוקות, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, הודו בבושת פנים שלא. ואני לא יכולה שלא לתהות – איך זה לא א' ב' לפני שאתם מביאים ילדים? איך לא מעבירים את זה כחלק מתכני הלימוד בקורס הכנה ללידה? איך לא מלמדים את הבסיס בכל תינוקייה בארץ? יש לי תחושה שלו היו מלמדים אפילו שעה אחת של הבסיס בהחייאה לתינוקות, היינו מצליחים להציל הרבה יותר תינוקות מחנק, או חס וחלילה ממוות. אני קוראת לכם לשתף את הסיפור הזה, או סיפורים אחרים שלכם, אצל כמה שיותר הורים לתינוקות בסביבתכם ולהעלות את המודעות לצורך הבסיסי הזה.

מוקדש לאריה הקטן שלי, שהוכיח לי שחיוך זה הכלי הכי חשוב שיש,
ולאבא שלו, הלוחם, שמוכיח לי את זה כבר 20 שנה.

baby-feet-newborn-leg-baby-child-small-childhood

מודעות פרסומת

לצאת לחופשה בתור אמא ולהשאר בחיים

_DSC8269

אני רוצה לפתוח בהצהרה –
אמא שלא זוכרת שהיא גם אישה, בנוסף לאמא – היא אמא פחות טובה.
אז נכון, זו קצת קלישאה ושמעתם את זה כבר אלף פעם: "מה שהופך תינוק למאושר זה הורה מאושר", אבל מניסיוני למדתי שרוב הקלישאות מקבלות סטטוס "קלישאה" רק כי הן ממש ממש נכונות.
זה לא שאני אומרת שהאמהות שהן "רק" אמהות הן לא מאושרות, או שבהכרח אלה שמקיימות חיים אישיים פעילים שאינם קשורים לאמהות הן מאושרות מאד, וברור לי שיש גם אמצע, אמהות שמטפלות כל היום ומחייכות, ואמהות שנמצאות רק שעה עם הילד וגם זה בפרצוף חמור סבר, אבל בגדול, מניסיוני, האמהות סביבי שהשקיעו את כל כולן לתוך האמהות, שטבעו בתוך התפקיד הזה ושכחו מי הן היו לפני שיצרו עוד בנאדם, הן פשוט.. ובכן, פחות מאושרות.

בשביל מה יש חברות?
אני יודעת כמה המירוץ הזה של האמהות, במיוחד בשנה הראשונה, הוא מתיש וקשה ומעייף, וסוחט ממך כמעט את כל מה שיש בך, אבל דווקא אז, בתוך התקופה הזאת בה את לא זוכרת אפילו להתקלח באופן קבוע, את חייבת לקחת את הזמן, להפרד לקצת מהדבר הזה שמעסיק את כולך ולהזכר שהייתה תקופה שהיית ישנה באמצע היום, סתם כי רצית, שהייתי יוצאת בשעה 23:00 לבאר עם חברה, שהיית רואה סרט בקולנוע, או סדרה בטלויזיה מההתחלה ועד הסוף. שהיית את, ולא אמא של.

אז איך נזכרים? איך עושים את המעבר הזה? איך לוקחים את פסק הזמן הראוי ממירוץ החיים המטורף הזה וחוזרים למי שהייתן פעם? התשובה היא פשוטה- צריך חברה אחת טובה (:

Collage 2015-12-12 21_34_56

מלון טוב נמדד בנעלי הבית

חגיגות סוף מסלול, פלוגת "גזים"
בשנה האחרונה הייתה לי את הזכות ללוות חברה טובה בהריון שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו הוא שהוא היה קל, שהסתיים בהתאם בלידה קשה, והביא לעולם את הילד הכי מתוק בעולם, עם הגומות הכי כובשות בעולם, אבל ילד שבמשך שלושה חודשים גרם לכולנו לחשוב שהגזים שיש לו בבטן מנסים לרצוח אותו, אחרת אין שום סיבה לבכי האימים שהוא בכה במשך רוב שעות היממה. אותה חברה יקרה שקעה כולה באמהות, וגם לא הייתה לה ברירה. 24 שעות של להרגיע, לחתל, לטפל, לנסות להבין למה דווקא הקטנצ'יק שלה סובל כל כך. ואחרי שעברו החודשים הראשונים האיומים, ומערכת העיכול שלו הסכימה להפסיק להלחם בו, החלטתי שאין זמן טוב יותר מאשר לשלוף אותה לחופשה, קצרה אמנם, אבל שקטה ונטולת ילדים. את בעלה ארזנו עם הילד ושלחנו אל הסבתא לשבת, ואני חיפשתי מלון שיפנק ושכל מה שנראה מסביבנו, כיאה לירושלמיות שאנחנו, יהיה רק ים, ים ועוד ים.

Collage 2015-12-12 21_31_01

ארוחת בוקר הטובה בעולם

ים, שמש, אוכל ומלון מפנק. מה עוד צריך בעולם?
המלון הנבחר היה פורט אנד בלו, מלון קסום וצבעוני ששוכן ממש על נמל תל אביב, פסיעה וחצי ברגל מהים. החדר שקיבלנו היה בקומה החמישית וברגע שנכנסתי אל החדר ופתחתי את החלונות ידעתי שהצליח לי. כיאה לנהנתניות שאנחנו (הרי אין בילוי טוב יותר מאוכל, לא?) התחלנו את הסופ"ש בדיקסי של חיים כהן, בערב במסה של אביב משה, ובבוקר למחרת בקפה נמרוד שנמצא על הנמל במה שהייתה כנראה ארוחת הבוקר הטובה ביותר שאכלתי בחיים, ונחשו מה? בחינם. זה שובר שמגיע יחד עם
החדר במלון. אחר כך המשכנו לטיול צבעוני בשוק בנמל, אבל הנס קרה והיינו מלאות מדי בשביל לאכול אפילו עוד דבר אחד. בין לבין היו כמה וכמה כוסות יין, שמש צהריים מלטפת, בערך 150 תמונות של הקטנצ'יק שבעלה שלח במהלך הסופ"ש ומלא מלא פטפוטי סרק ושיחות נפש שרק בנות יכולות.

אני בשוק שיש לי ילד
בדרך חזרה מהחופשה הקצרה שלנו (כולה 24 שעות, שתקום כאן מישהי אחת שתגיד לי שהיא לא יכולה לקום ולעזוב ל-24 שעות עם חברה טובה בשביל לנקות את הנפש!) כשאנחנו כבר בעליות לירושלים, חברה שלי מסתובבת אליי ואומרת פתאום "יואו, אני בשוק שיש לי ילד". אחרי פרץ צחוק מטורף שאלתי אותה "מאיפה זה בא לך פתאום?", והיא ענתה בטבעיות מטורפת "פשוט כבר יומיים שזה לא היה הדבר היחיד שהעסיק אותי. הרגשתי שוב קצת רווקה". ברגע הזה ידעתי שהצלחתי. לקחתי אותה אחורה, לימים בהן היינו יוצאות וקופצות מבאר אחד לאחר, ללילות רווים באלכוהול ובשיחות, ולא בפליטות ובחיתולים, לימים בהם היא הייתה היא. ולא אמא שלו.

תודו שזה נראה מעולה…

תגידו מה שתגידו, אבל כשהגענו חזרה הביתה, היא אספה אותו בזרועותיה, חיבקה אותו חזק עם עיניים
בורקות, ויכולתי לראות שהדבר שהיא חושבת זה "כן, נזכרתי מי הייתי פעם, ואני בוחרת כל פעם מחדש להיות מי שאני עכשיו. גם אני, וגם אמא שלך. כי אפשר את שניהם".

5 דרכים לשבות לב של פעוט

תינוקות חדשים שבאים לעולם הם ניסים בעיניי. באמת. זה קצת נוגד את האופי המעט ציני שלי, אני יודעת, אבל אני לא יכולה שלא להמהם, לגרגר ולדמוע בכל פעם שאני שומעת על תינוק חדש שנולד למי ממכריי, שלא נדבר על מה שקורה לי כשאני רואה תמונה. אני היחידה שלא רק שלא משתעממת מתמונות של תינוקות, אלא מבקשת לקבל כאלה בתדירות גבוהה ומתייקת את כולן באלבומי תינוקות מיוחדים בגלריית הפלאפון שלי. אני רוצה להחזיק את התינוקות כל הזמן, גם כשהם בוכים, גם כשהם עם חיתול עמוס, ואני מתנדבת לבייביסיטר בכל אפשרות שיש לי.

את לא אמא שלי!
בקיצור, ביססנו את זה שאני אוהבת תינוקות? הבעיה הגדולה היא – לא כל התינוקות אוהבים אותי! אני יודעת, זה מזעזע לשמוע, אבל זו האמת. בסך הכל, לא לגמרי מבינה מה יש לא לאהוב בי. אני נחמדה, אני לא צועקת, אני רכה וחמימה (כך אומרים לפחות), וכשיש לי תינוק בידיים אני תמיד אזוז מצד לצד כדי להרגיע אותו, גם אם זה אומר לעמוד על הרגליים במשך שעתיים רצוף! הבעיה העיקרית שיש לי היא.. ובכן, אני לא אמא שלהם. ותינוקות אוהבים להיות אצל אמא. מקסימום אצל אבא, אבל גם זה תחת מחאה.

אז איך משיגים תינוק?
נכון, כשהם ממש קטנים זו לא באמת בעיה. הם בעיקר ישנים ואוכלים, וכל עוד את מחזיקה להם את הראש ודואגת שיהיה להם נוח (והם כבר אחרי שלב הגזים הנוראיים) – את בסדר. תמיד יהיה לך איזה תינוק להתכרבל אתו. אבל מה קורה כשמגיע השלב הבא? אי שם, באזור גיל 9 חודשים, כשהם עוד לא יכולים לעמוד וללכת לבד, אבל הם לא מוכנים להיות בשום מקום אחר מלבד בידיים של אמא? או. זאת שאלה יפה. ברגעים האלה ניתן לזהות את החלשים שמוותרים, ואת אלה שמחויבים למטרה עד כדי כך שהם עובדים כל יום על שיטות חדשות, או בקיצור- איך לשחד את האחיין כדי שהוא ירצה להיות אצלך בידיים.

הדרך המניפולטיבית – בוא, בוא רגע, אתה לא תרגיש
אם נעביר אותך מיד ליד תוך כדי שאנחנו מעיפים אותך באוויר ועושים קולות מפגרים של אווירון, אתה כל כך תהנה מזה שייקח לך קצת זמן להבין שבסוף נשארת בידיים הלא נכונות.

הדרך המעייפת – והנה אנחנו קופצים, ורוקדים, ואיי, איך כיף לנו
אם נקפוץ ונשתולל ונרקוד ונקפיץ אותך ונשיר לך במשך שעתיים רצוף סביר להניח שיהיה לך ממש כיף. מה שכן, בסופו של דבר אחד מאתנו יתעייף ויתחיל לבכות. כנראה שאני.

הדרך הזמינה ביותר – אוכל (או ליתר דיוק: במבה)
כמו שאומרים – He who holds the gold, makes the rules. במקרה שלנו- הזהב הוא הבמבה. אם אני מחזיקה שקית במבה ביד, מהר מאד אמצא את עצמי טובעת תחת ים של תינוקות שמבקשים עוד במבה למרות שיש להם כבר 3 דחוסות בתוך הפה הקטנטן. הצד החיובי בעניין הזה הוא שמחקרים הוכיחו שחשיפה לבמבה מגיל צעיר מורידה משמעותית את הסיכויים לפתח אלרגיה לבוטנים, אז אם אני גם עושה מעשה טוב וגם זוכה לזמן בו הוא יושב בחיקי, רגוע, שובב ושבע – החיים טובים.

הדרך שכבר לא עובדת – היי, קטני, מה זה שם?
יש תקופת חסד, והיא מאד קצרה, בה הסחות דעת באמת עובדות. כל עוד אני מפנה את תשומת לבו למשהו מעניין (ומחליפה את אותו משהו באחד אחר כל דקה או שתיים) הוא שוכח שהוא בידיים אחרות. לביצוע הדרך הזאת מומלץ להימצא בחדר עם הרבה דברים צבעוניים ומעט דברים שבירים, כי כשמשהו מעניין אותו, הוא גם ירצה לראות עם הידיים.

הדרך שמשאירה צלקות נפשיות – אין אמא עכשיו!
אמא לא פה. תתמודד. היא הלכה לשירותים, או הלכה לנוח או יצאה לסופר. זה רק אתה ואני עכשיו. תפסיק לבכות ותקבל את זה. בסוף יהיה לך כיף איתי. תאהב אותי כבר, אין לך ברירה!!!

בינתיים כל הדרכים האלה עוד עובדות לי. עוד חודש חודשיים הוא כבר יתחיל ללכת ואז סביר להניח שאין סיכוי להרוויח איזה כרבול אקראי, אבל אני מתנחמת בשני דברים- הראשון הוא שיש עוד כמה תינוקות טריים ומהממים סביבי שיתנו לי למעוך אותם לפחות בחצי שנה הקרובה, והשני הוא שמתישהו, אני מקווה שלא עוד הרבה שנים, יום אחד אני אהיה האמא שאת חיקה לא מוכנים לעזוב.
לגמרי שווה את ההמתנה.

הפוסט מוקדש לעתי בראון, האחיין היפה שלי, שמכור לבמבה ולאמא שלו, והגבר הראשון שגרם לי לרדוף אחריו בחיים.

הורים, נמאסתם!

IMG_9409bw

טוב, לא באמת נמאסתם. אני בסך הכל די אוהבת הורים. כמה מהאנשים החביבים עליי ביותר הם הורים. למעשה, אם ההורים שלי לא היו בוחרים להיות הורים (ולא צריך לדבר על איך הם עשו את זה כי זה מגעיל!) אז אני לא הייתי קיימת- אז בסך הכל, במאזן החיים, הורים הם בסדר.
אבל.. למה כשאתם נהיים הורים, אתם בטוחים שאתם יודעים יותר טוב מכל מי שלא הורה?
אני תוהה אם אולי כשאתה הופך להיות הורה, יורדת אליך פיה מהשמיים, נותנת לך ספר קסום שמכיל את כל סודות העולם ואומרת לך "עכשיו אתה יודע הכל, ואתה גם יודע מה יותר טוב בשביל אחרים, אבל אסור לך שהם ידעו את זה, כי זה סוד, אז בינתיים אתה תתפס כפוץ מתנשא אחושרמוטה, סבבי?" והם מהנהנים בהסכמה, ולובשים ארשת פנים מרוצה מעצמה כשהם מסבירים לך למה "כשלך יהיו, את תביני".

אז די, נמאסתם. שחררו. אני בת 31 עוד חודשיים, ובכל פעם שהעזתי להביע עצב כלשהו על זה שאני עוד לא אמא (וברצינות עכשיו, זה הדבר הכי עצוב בחיים שלי) שמעתי אסופת משפטים נוראיים שאסור להורים להגיד לאנשים ללא ילדים, לעולם!
בבקשה, הורים יקרים שסביבי, תקראו ותפנימו:

המנחמים
* "חמודה, לכל סיר יש מכסה, וכל דבר קורה בזמנו, ואת רק צריכה אמונה"
* "גם אני לא הכרתי את בעלי עד גיל 23! הייתי בטוחה שאני אשאר לבד לנצח, והנה אני בת 27 עם חמישה ילדים. גם לך זה יקרה"
* "איזה שטויות, יש לך מלא זמן!! נשים היום מביאות ילדים גם בגיל 45"
* "וכל הפטנטים החדשים שיש בתחום הפוריות עכשיו.."
* "אבל את כל כך צעירה! לאן את ממהרת?"
* "אבל את בכלל לא נראית בת 31!" (טוב, נו. את זה תמיד נחמד לשמוע)file0001912826764

ולמנחמים אני אומרת: לא, לא לכל סיר יש מכסה. יש אנשים שנשארים לבד. ואולי זה יקרה לי. ואין לי כל כך הרבה זמן, כי אני רוצה 3 או 4 לפחות, ואני רווקה, וגם אם אכיר את בעלי לעתיד מחר, עדיין אוכל להיות אמא רק בגיל 34, וגם זה אם תקתקנו הכל ממש מהר. ואני לא רוצה טיפולים, ואני לא רוצה להיות בת 60 כשהילד שלי יתגייס לצבא, וכן, הזמן בורח מבין האצבעות וזה מבאס.

אלה שמדכאים עוד יותר
* "עזבי, את לא יודעת מה זה. כל החופש נגזל ממך. את מאבדת את עצמך"
* "אני לא ישנתי יותר מ-3 שעות בלילה כבר שנתיים"
* "את ידעת שגן היום עולה 2500 שקל לחודש? אנחנו לא יודעים מה לעשות"
* "הגוף שלי לא חזר לעצמו מאז, תגידי תודה שאת עוד לא שם"
* "תהני מהסיגריה שלך, אני עדיין מניקה"
* "את כל כך תתגעגעי לתקופה הזאת, תהני קצת מלהיות רווקה"
* "את מבינה בכלל את גודל ההתחייבות? את לא חוזרת להנות מהחיים עד שהילדים עוזבים את הבית"
* "נעליים חדשות? איזה יופי. אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קניתי משהו בשביל עצמי ולא בשביל התינוק".

ancsa 005

ולמדכאים אני אומרת: יאללה, יאללה. כאילו אם היו אומרים לכם לחזור לרווקות עכשיו ולוותר על התינוק הייתם מסכימים. אתם יכולים להגיד מה שבא לכם, אבל את האור שיש לכם על הפנים כשהילד שלכם מחייך אליכם, אי אפשר להסתיר. ואת זה אני רוצה.
כן, אני מבינה את הקשיים. אני מבינה את חוסר השינה, את התשישות, את המגבלות, את העלויות. זה לא גורם לי לרצות פחות.
ולגבי ההנאה מהרווקות- נו, באמת. אני כבר 31 שנים רווקה, זה לא מהנה. זה דייטים מייגעים עם אנשים לא מתאימים, זה משחקי כוח ואגו, וזה המון המון בדידות בין לבין. אף אחד לא באמת נהנה מהרווקות.

אלה שיודעים יותר טוב ממך מה נכון בשבילך
* "את מדברת ככה כי את פשוט לא מבינה. את לא מבינה מה זה מצריך"
* "את תתחרטי על זה אם תעשי עכשיו ילד לבד."
* "את באמת חושבת על בנק הזרע? זה אגואיזם לשמו"
* "נו באמת, מה את מדברת על אימוץ? את בכלל מבינה באיזה תהליך מסובך מדובר?"
* "את צריכה לצאת יותר, את תשארי רווקה לנצח אם לא תצאי ותכירי"
* "את צריכה להיות פחות בררנית. תני לזה צ'אנס. התאהבות זה שטויות ואת כבר לא בת 16"
* "מבינים את זה רק אחרי שחווים את זה, אין איך להסביר כזה דבר"

file0001029627845

וליודעים אני אומרת: נכון. יש לכם יותר ניסיון ממני. את כבר הורים, אתם יודעים, אתם מבינים – אבל כל זה תקף לגביכם, ולגבי החוויה האישית שלכם. אתם לא מכירים אותי, אתם לא יודעים איך אני עוברת דברים או איך אני חווה אותם, אתם לא יודעים מה הכלים שלי להתמודדות, מה יהיה לי קשה ומה קל. תפסיקו להשליך עליי את החוויות שלכם, תפסיקו להניח שהורות היא איזו חוייה משותפת, או לחילופין שהרווקות שלי דומה איכשהו לרווקות שלכם. אני לא מזלזלת בידע שלכם, אני פשוט לא חושבת שניתן להניח איתו דברים גם לגביי.

אלה שכבר התייאשו ממך
* "את יודעת, אם חד הורית זו כבר לא מילה גסה"
* "שמעת פעם על האתר GO-BABY?"
* "ומה את חושבת על הורות משותפת?"
* "בנק הזרע זו לא בושה"
* "נו, ומה? ילדים להורים גרושים גם חיים לרוב רק עם הורה אחד, אז מה?"
* "הבת של דודה מלכה, בת 41, הביאה ילד לעולם עם בחור הומוסקסואל, חמוד חמוד. וגם אבא טוב, מלכה אומרת"

DSC_1478

ולמיואשים אני אומרת: אני יודעת. גם אני קצת התייאשתי מעצמי, וזה לא שאהסס או אחשוב פעמיים אם להביא ילד גם אם לא יהיה בן זוג. אני יכולה. אני מוכנה. אבל.. אני נורא רוצה, בשביל הילד העתידי שלי, שיהיה לו אבא. אז אני עוד מחכה, ומאמינה. ואני לא צריכה את הפתרונות שלכם, ולא ביקשתי את העצות שלכם. אני מסתדרת. אם ארצה לבד, אני אדע איך. בינתיים תשמרו עוד קצת אמונה גם בשבילי.

אמא שלך
* "נ-כ-ד-י-ם!"

ולאמא שלי אני אומרת: את צודקת. מגיע לך. אני עובדת על זה, אימוש. בחיי.

עוד חודשיים אני אהיה בת 31. והשגתי המון. אני במקום שאני מרגישה שנכון לי מאד מבחינה מקצועית, מבחינה חברתית, מבחינת העשייה שלי בחיים ומבחינת אהבה ושלום עם עצמי.
אבל אני עוד לא אמא. את הדבר הזה שרציתי להגשים כבר יותר מחצי חיים, עוד לא הגשמתי.
וזה מבאס, וזה קשה, וזה עצוב לי.
ולכן, אם להבא תתקלו במישהי כמוני (או בי), אלה התגובות היחידות שמקובלות:
* "את צודקת. וואלה. זה מבאס. אני מאחל\ת לך טוב."
* "האמת היא שיש לי בחור סופר מוצלח, סופר חמוד, סופר מוכן לאבהות להכיר לך.. מעוניינת?"

בתודה מראש,
אגף הרווקות, מחלקת 30+.

פרויקט ששת

יש ימים צהובים, יש ימים כחולים
גם אני משתנה בימים השונים
תסתכלו איך כל יום, 
יש לו צבע אחר
ואני משתנה בכל יום שעובר

הפוסט הזה מוקדש לששת הדברים הכי טובים שקרו לי השנה. אמנם הפוסט הזה נכתב בפרויקט משותף של שש נשים מדהימות (טוב, נו. חמש מדהימות ואני) ולא משהו שחשבתי לעשות לבד, אבל אני שמחה על ההזדמנות הזו שנפלה בחיקי לחשוב על הטוב שיש בעולם בכלל, ובעולם הקטן שלי בפרט.
אמר ד. טסה המפואר (שגם מצוטט פה בתחילת הפוסט) – 'בסוף מתרגלים להכל'. וזה נכון, אבל מנסיוני למדתי שאל הטוב מתרגלים מהר יותר מאל הרע, ומהר מאד, הטוב בחיינו הופך להיות מובן מאליו. עצירה מכוונת שכזאת, כמעט ומכריחה אותנו להזכר בטוב ולהעריך אותו מחדש, גם אחרי שכבר התרגלנו.

1. I get by with a little help from my friends – בשנcora and katie 561ה האחרונה הוספתי כמה חברים יקרים אל מעגל החברים שלי, ואני מאושרת מאד על התוספת הזאת. אני יודעת לומר היום שהתוספת הזאת קרתה כי פתחתי את הדלת אליה וכי איפשרתי לאנשים חדשים להכנס, מה שלא כל כך עשיתי בשנים האחרונות. מאדם שממאן להקשר לכל אחד חדש, הפכתי לאדם שמברך ומזמן את הקשרים האלה וזה עשה לי רק טוב.

file0008150843872. תן לשינוי לצמוח, אל תפחד מהפחד – אני מודה, אני לא האדם הכי אמיץ בעולם. ואולי בעצם, זה לא נכון. אולי אני אמיצה אבל פשוט יש לי יותר פחדים מלשאר האנשים? כך או כך, אני לא ששה להתמודד עם הפחדים שלי ראש בראש. השנה האחרונה הוכיחה לי שהתמודדות נושאת שכר רב בצידה ושלרוב (רק לרוב, לא תמיד) הפחד מהפחד יותר מפחיד מהפחד עצמו (:

3. אין בעולם אהבה, כמו אהבה של דודה – עד שאחותי היקרה תפ_DSC6603נק אותי בצאצאים יקרים משלה, אני מתייחסת לילדים של חבריי כאל אחיינים לכל דבר, וכמו שכבר סיפרתי בפוסט קודם- השנה נולד לי אחיין מהמם ואהוב, בן לשני החברים הכי טובים שלי, שמלווים אותי כבר שנים רבות. במהלך החוויה זכיתי להיות בחדר הלידה איתם ולחוות את היום האמוציונלי והמטורף הזה ביחד איתם. ברגע שהקטן הזה נולד, התמלאתי אהבה עצומה אליו שרק הולכת וגדלה מדי יום. הוא פלא אמיתי והוא מסב לי אושר בכל פעם שאני אוחזת אותו בזרועותיי.

149H4. שמור לי עליהם, כי מלבדם אין לי אף אחד אני יודעת שזו קצת רמאות, כי אני אמורה למנות רק דברים חדשים מהשנה החולפת, אבל אני מרגישה שגם לדעת לשמר את הקיים זו סגולה שחשוב לציין אותה, וזו עבודה לא קלה. אני ממשיכה לעבוד על הקשרים שלי עם המשפחה ועם חברים, ממשיכה לנסות לשפר את עצמי בתור בת, אחות, וחברה קרובה, ולרוב, אפילו מצליחה. אני מוקירה תודה על האנשים היקרים שסביבי שממשיכים לתת לי להנות מחברתם ומאהבתם.

5. הבוקר בא ולעבודה-  במשך שנים רבות הסתובבתי בעולם וחיפשתי כיוון, עסקתי בכל כך הרבה תחומים וכולם כל כך שוניםIMG_1063 אחד מהשני, ורק חיכיתי למצוא משהו שירגיש נכון. בשנה האחרונה אני כותבת, מקבלת תשלום עבור המילים שלי. אז נכון, לפעמים אני כותבת 1500 מילים על החלפת צמיגים, וזה משעמם וקשה ואבסורד, אבל עדיין. מישהו משלם לי על המילים שאני כותבת. במהלך העבודה התפתחתי וניהלתי צוות של כותבים תחתיי, עסקתי בהנהלת חשבונות של חברה ובמתן הצעות מחיר ללקוחות. למדתי כל כך הרבה כישורים חדשים והתפתחתי למקומות שלא ידעתי שאני מסוגלת להגיע אליהם. והאמת? אני נהנית מזה כל יום מחדש.

6. היינו שישה, כתוב על הקיר (בפייסבוק) – במהלך שיטוטיי בפייסבוק והכרותי עם אנשים חדשים התגלגלתי, ביד הגורל, להיות חלק מקבוצת match_matchbox_burnנשים מדהימה. כולן בלוגריות וזה היה מה שחיבר אותנו (אבל במפתיע, ממש לא מה שמחזיק אותנו יחד). כולן אמהות, מלבדי, שזה לפעמים קצת מוזר אבל לרוב בעיקר ממש כיף, והם עוטפות ומחבקות ומכילות. לא האמנתי כמה הקבוצה הזאת תשמח אותי ותעשה לי טוב. בתוך הקבוצה חולקנו לקבוצות משנה (הקבצות, כמו שאנחנו קוראות לזה) ואני נפלתי באהבה גדולה אל תוך קבוצה ג'. אנחנו שש בנות, כל אחת מביאה לקלחת את התבלין המיוחד שלה, וכמעט בלתי ניתן לתאר במילים את האנרגיה הטובה ששוררת שם. הפרגון, ההכלה, הקבלה, ההעצמה. באמת שבורכתי. אז תודה לקרן, למיכל, לעדי, ליפעת ולמלי, על.. על הכל, בעצם. הפרויקט הזה הוא מה שגרם לי לפתוח את הבלוג הנוכחי ומה שדוחף אותי כל הזמן להיות אמיצה, להחשף, לשתף, להרשות לעצמי.

אני כל הזמן משתנה, כל יום אני בצבע אחר. וזה מדהים. ואי אפשר לעשות כלום מלבד לומר תודה.